מבצע "מגן וחץ", הפעם ביוזמת ישראל, הוא מהלך טקטי בעל מטרות פוליטיות מוגבלות הבא לסבר מעט את העין והרבה את האוזן, כתרגיל לשמירת "הסטאטוס-קוו" האסטרטגי באמצעות הקזת דם הדדית טקטית בין ישראל לחמאס. מבית, משרת המהלך בעיקר מטרות תדמיתיות ומדגים התקדמות טכנולוגית ומודיעינית מרשימה בסיכול מטרות קטנות וניידות בדיוק רב. כלפי חוץ הוא מצביע על אי-מוכנות החמאס לפי שעה לעימות כולל יזום על ידו.
בשני המקרים, האירוע אינו מקדם הכרעה בין שני הכוחות העיקריים המתמודדים במסגרתו. לגבי ישראל, זהו "ניסוי כלים ואימון באש חיה" עם חתירה לגרימת נזק אגבי מינימלי לנו. לגבי החמאס, זהו ניסיון ל"חלוף" דרך הניסוי הישראלי ככל האפשר מבלי להינזק.
נקודת התורפה בניסוי זה היא סיבלם של יישובי העורף בחבל עזה.
מאמרים רבים שפורסמו בעיתונות המקומית בימים שאחרי המבצע, אחד מהם כתב אודי דקל מהמכון לבט"ל שליד אוניברסיטת ת"א.
1 מאמר זה בוחן את הדברים בראיה "קפוצה ומצומקת" כשאלה השוואתית בין המבצע האחרון לשניים שקדמו לו ובינם לבין מבצעים מוקדמים יותר ברצועה, מאז גירוש המתיישבים היהודים מחבל קטיף ב-2005. הניתוח מקומי ושטחי למדי ומוקד הדיון בו הוא "מי ניצח" או "מי הרוויח". מסקנה בעיני מוזרה. לפי כותרת המאמר החמאס הוא המרוויח העיקרי. כך או כך ברור לכולם שהמצב שנוצר אחרי המבצע הוא אתנחתה בלבד והשאלה האמיתית היא מה יעשה כל צד בזמן ההפוגה עד ל"התפוצצות הסרק הבאה" (בעזה?), או כיצד מתחילים את המהלך הבסיסי של ניטרול שרשרת האיומים הקונבנציונאליים שמנסה אירן לקשור סביב גבולותינו. האם עזה היא נקודת התחלה נכונה או שיש להכות תחילה במוקד הפריפריאלי הקשה ביותר ולהתיר לעזה להבין את הלקח מבלי להילחם בה ישירות.
עוד ראוי להעיר שהמטרה הישראלית הייתה - בנוסף לפגיעה קשה בג'יהאד ובעקיפין גם בחמאס והדגמת יכולות משופרת להחזרת ההרתעה - גם שינוי קו המחשבה בישראל - במיוחד בגוש הימין - לכך שנתניהו התאושש ממשבר הרפורמה המשפטית, שולט במצב ומכוון אותו לפי סדרי החשיבות הלאומיים.
2 בנושאים אלה השיגה הממשלה שינויים ניכרים במעמדה דווקא בדעת הקהל הישראלית וסקרים אחרונים מראים זאת. עתה לרשותה תקופה קצרה להעביר את התקציב ולהתניע תהליכים כלכליים משמעותיים בטרם תעמוד שנית בפני אילוצי הביטחון והלחץ של תנועת האוליגרכיות בישראל.
ישראל נמצאת בעיבורה של תוכנית אירנית לבניית מעגל "אש מנגד מדויקת" שיקיף את כל הכוחות הממוקמים סביב גבולות ישראל, ימקם אותם היטב בעמדות שיגור והגנה נוחות של טילים ורקטות לרבות טילי שיוט, יאמן ויסנכרן אותם בתרגילים חוזרים עד שיהיו מוכנים למהלך גדול ומתואם היטב לשבירת "האויב הציוני".
החזית הפעילה ביותר של מערך זה כיום היא חזית הרצועה והכוח העיקרי בה הוא חמאס. חמאס הפך לכוח מרכזי אחרי ניצחונו בבחירות 2007 וסילוק "אש"ף" מן הרצועה. הצלחה זו נוצרה ע"י שני מהלכים שגויים של ישראל: פינוי המתיישבים מגוש "קטיף" (2005) וכניעת אולמרט ללחץ אמריקני בהתירו בחירות כלליות באיו"ש וברצועה סימולטנית (2007). ברצועה ניצל זאת חמאס היטב, השתלט על השטח כולו וסילק ממנו את "אש"ף" ואת הרשות גם יחד.
מאז בונה חמאס את יכולותיו ומוכן להשתלב בתוכנית-העל של אירן, אולם מונחה בה בעת גם על-ידי התוכנית המקומית שלו להטיל את מרותו על יהודה ושומרון כתחליף לרשות הפלשתינית. זאת, כשהוא צופה על חולשותיה ורפיונה המנהיגותי, מסייע לכך בדרכים שונות וחודר בהתמדה גם לשורות ה"פתח" וחוגים מיליטנטיים אחרים באיו"ש. חמאס משתמש בתרגיל הידוע של הטרור האיסלאמי: גיוס כוחות משניים בעלי אידאות קרובות אך לא זהות לשלו והפעלתם כשליחים לדבר עבירה (PROXIS). הכוח המרכזי הפועל לידו בלבנון הוא הג'יהאד האיסלאמי ומזה שלושה סיבובי לחימה חרף היותו הכוח השליט ברצועה, הוא מניח לג'יהאד לפעול נגד ישראל ובמקביל ממשיך לטפח את כוחו. חוקי הכלים השלובים הללו פועלים ויפעלו בכל הזירות ככל שתניח להם ישראל להתהוות ולהתחזק.
אותה שניוּת של מטרות קיימת גם בלבנון מול חיזבאללה. בריחת ישראל מלבנון ב-2000 - אחת ה"תרומות" השליליות הגדולות של אהוד ברק לביטחון ישראל - הייתה כינון וביסוס החיזבאללה בדרום - תחילה ככוח קיקיוני. עד מהרה, כשתפסה אירן את מהות המחדל הפך הארגון לצבא "חצי סדיר". חיזבאללה צויד בכמויות ענקיות של רקטות, טילים, טילי-שיוט, כטבמי"ם נושאי חימוש ואמצעי שיגור קצרי טווח נוספים. מאחר שישראל חוששת לחזור למקומות מהם היא "בורחת" הניחה היא לתרגיל האירני להתפתח עד שהפך לאיום האסטרטגי הקונבנציונאלי החשוב ביותר של אירן בהרתעת ישראל מפעילות קונבנציונאלית נגדה. פרט לחריג אחד - שהיה כשלון יותר מהצלחה אסטרטגית - מלחמת לבנון השנייה . ישראל נותרה מורתעת מפני חיזבאללה ורתיעה זו גוברת ככל ש"טבעת האש" האירנית סביבה מתהדקת. בתרגילי הונאה עצמית מתרצת ישראל את חוסר המעש שלה נגד חיזבאללה "בשיקולים כבדים" של עלות-תועלת ובכללם שהעורף האזרחי בצפון פרוץ במידה רבה, (ההגנה האזרחית חלקית בלבד). חיזבאללה אכן יודע שצה"ל חזק ואם יתקוף יוכה קשות, אלא שהגורם המחליט באמת היא אירן ומבחינתה זהו יעודו, ובמקרה הצורך לא תהסס להקריבו. עם חלוף הזמן וחוסר המעש הישראלי, הפכה לבנון ל"מדינת חיזבאללה" בפועל, והארגון צבר עוצמה נוספת וממשיך להתעצם. מהגרים שיעים מעירק ואירן מגיעים ומצטרפים אליו ומעבים את האוכלוסייה השיעית בדרום לבנון. חיזבאללה משתף פעולה עם סוריה ולומד לפעול צבאית בתאום עם צבא אסד. חרף המב"מ המהוללת ממשיכה אירן להזרים לחיזבאללה ידע וציוד לשיפור דיוק הטילים ומסייעת דרך ארגון קידמי זה להחדרת נשק ומרגלים, ולגיוס מפגעים מישראל ושכנותיה, בראש וראשונה מירדן. לאחרונה בוחן חיזבאללה את ישראל בצורות שונות אך ישראל "ממשיכה בדרכה הנרפית... " ומבצע "מגן וחץ" אינו אפקטיבי במיוחד בקונטקסט זה.
חיזבאללה, בדומה לחמאס, מאפשר ל-PROXIS שלו (פלשתינים אך לא רק הם) לפעול נגד ישראל כשנוח לו. הטרדה והתשה סב-קריטית (כזו שאינה מחייבת תגובה מסיבית) נועדו לשבש את החיים, השקט האזרחי ותחושת הביטחון של אזרחי ישראל. בצפון ישראל זוכרים היטב את אירועי מלחמת לבנון השנייה, בה שיגר חיזבאללה למעלה מ-4000 רקטות וטילים לשטח ישראל לכל רוחב הגליל עד קו חדרה עפולה בקירוב במשך כ-32 יום. האפקט נקלט ונספג בתודעה האזרחית ומשמר את מתח העצבים הישראלי קרוב לשיאו לאורך כל הזמן.
3 הסיפור בגזרה זו, אף שהוא שונה בפרטיו מזה של עזה, הינו חזרה על אותם דפוסי חשיבה ואותן שיטות פעולה; ועל כך פסק כבר איינשטיין: שיטות נפסדות מוליכות לתוצאות נפסדות; חזרה עליהן אינה משנה את התוצאה.
גזרות עימות אלה מתואמות ביניהן במידה רבה וחותרות במשותף - בהנחיה, תמיכה ומימון אירניים - לחדור לשתי זירות נוספות וקרובות יותר לעורף הישראלי - איו"ש ובראש וראשונה ירושלים וערביי ישראל עצמם שעדיין פוסחים על שתי הסעיפים; אולם ב-2021 ("שומר החומות") ראינו בברור את פוטנציאל הסיכון של זירה זו.
החזית ("זירה") הבאה היא ירדן וחשוב שנתחיל לשים אליה לב ברמה הרבה יותר מעמיקה כזירת עימות פוטנציאלית - במיוחד אחרי הברחת הנשק הגדולה של חבר הפרלמנט הירדני בחודש שעבר. כל האירועים הללו, שכביכול נפרדים זה מזה, מחוברים יחד, אך עדיין אינם בשלים ואינם מסונכרנים לחזית אחת אינטגרטיבית. זה הזמן להחליט כיצד נוהגים בתכנון האסטרטגי האירני המתרגש ובא עלינו ומתרחש לנגד עינינו.
"מגן וחץ" לא שינה דבר בתנאי הבסיס. שוב הנחנו לחמאס לנהל אותנו מרחוק באמצעות הג'יהאד האיסלאמי, לשחוק את עצבי הציבור הישראלי בעוטף אך גם בטווחים רחוקים יותר ולפגוע בכלכלה הלאומית. לכולם ברור שסיבוב זה שהסתיים בנזק לג'יהאד, לא ממש הזיק לחמאס. אולם מסקנה אחת מזדקרת מאירוע זה בבוטות מסמאת: זו פעם שלישית ברציפות שבה בוחר החמאס - שליטה הבלתי מעורער של הרצועה - באותה דרך פעולה עקיפה לפגיעה בישראל ללא תשלום ממשי מצידו, (אחת הגרסאות של אסטרטגיית הגישה העקיפה במיטבה). אם נניח לחמאס להתנהל כמדינה שיש לה צבא מוסווה וחופשי לפעולה נגדנו תהיה זו שגיאה קשה.
ישראל, בצדק, אינה מוכנה להחזיר את הרצועה לשליטת הרשות, משום שעל הרצועה להישאר - מסיבות אסטרטגיות, לאומיות, פוליטיות וכלכליות - ישות אירגונית-פוליטית נפרדת מישראל-רבתי כולל איו"ש. לפיכך, עומדות בפני ישראל שתי ברירות: לאלץ את חמאס לסגת מכל פעילותו הצבאית ולהתפרק מנשקו הכבד בתמורה לשליטה אזרחית במרחב הרצועה, שתהיה נתונה לבקרה ופיקוח ישראלי-מצרי. התמורה לכך תהיה פיתוח אזרחי מואץ של הרצועה ושיקומה באמצעות ישראל וכוחות בינלאומיים. השנייה: פתיחת גבולות הרצועה להגירה של התושבים שירצו בכך. אחרי כ-10 שנים, יתקיימו ברצועה בחירות בפיקוח בינלאומי והציבור המקומי יקבע את אופיו של המשטר האזרחי. אם לא יקבל החמאס גישה זו יהיה על ישראל לפעול ישירות לחיסולו ולהקמת ישות שלטונית מקומית חדשה, אזרחית ומפורזת. תהליכים אלה יש לבצע במידת האפשר בשיתוף עם מצרים ושותפי ישראל ב"ברית-אברהם". את פירוז הרצועה יש לבצע בהקדם האפשרי בכדי להוציאה ממעגל האיום הצבאי על ישראל.
