צפיתי הלילה בכתבתו של יאיר שרקי בערוץ-12 על ישיבת "מעלה אליהו" המבקשת להעתיק את מיקומה בכמה מאות מטרים בתל אביב, והתושבים הקימו קול זעקה כאילו צונאמי מאיים עליהם. אילו היה בידי הייתי מזמין את הרב חיים גנץ העומד בראשה להקים את המוסד בשכנות למקום מגוריי. אנו, החילונים, מדברים על קבלת "האחר", השונה. נדים ובזים לאבי מעוז ולבצלאל סמוטריץ' שגזענותם מעוררת סלידה. האם נהיה בבחינת "נאה דורש ולא נאה מקיים"? רק את תלמידי מעלה אליהו לא נקבל בקרבנו? זו ישיבה ציונית. בוגריה משרתים בצה"ל, ולא ביחידות עורפיות. הם פעילים במשק. אזרחים הגונים לכל דבר ועניין. יש עימם ניסיון, שאינם מנסים לכפות את אורח חייהם על הסביבה החילונית. אולי אפשר לסכם דברים בפרוטוקול כתוב ומחייב בין הציבור החילוני והדתי. אבל לפסול יהודי מפני שהוא דתי? מפני שמישהו חושש (לשווא) שהם ישירו בחן "מי האיש?/ חפץ חיים..." בגינת הכלבים השכונתית? אנחנו באמת חושבים כי אם ילדינו/נכדינו - בנות ובנים - יציצו פעם לקבלת שבת וישמעו את "לכה דודי" יפגע הדבר בנפשם ולא יקום בהם כוחם לנסוע למחרת עם ההורים לשפת הים? ואני אומר לכם שצאצאינו - כמו בני דורי - מקבלים בישראל תעודת בגרות בלי שקראו אפילו פעם אחת את הטקסט הנקרא ביותר בעולם היהודי - תפילת-18, וזה בסדר? לא אחזור להזכיר את שירו של נתן אלתרמן "הקלריקל הקטן", שלעג להורים מתנועת השומר הצעיר אשר רצו להסתיר מילדיהם את סבא העטוף בטלית. אנשי "מעלת אליהו" אינם מבזים את ישראל אלא להפך, אוהבים אותה בכל נפשם ובכל ליבם ובכל מאודם ממש כמונו; ומקריבים למענה ומסכנים את חייהם למענה ממש כמונו. אנו שנאבקים בצדק רב על זכויות הלהטבי"ם ושוויון לנשים ולמיעוטים ולזרים נפלה לרע את הקרובים לנו מכולם? בארצות הברית של המאה ה-19 הופיע הביטוי, ש- Good Fences Make Good Neibours . רוברט פרוסט העתיקו באחד משיריו. גדרות טובות עושות שכנות טובה, כך לפי האמריקנים. ואני מוסיף כי היעדר הצורך בגדרות יוצר שכנות עוד יותר טובה.