לא יודע באיזה שלב החליטו לספח אותנו לליגה האירופית. כשהייתי ילד ישבנו אני וחברים לצפות במשחקי מכבי תל אביב בכדורסל בליגה האירופית. לא ממש הבנתי למה החליטו שאנחנו יותר קרובים לציבונה זגרב או צסק"א מוסקבה, וזה כשטוענים שאנחנו עוד כוכב בדגל האמריקני. אז, ספורט עוד עניין אותי, והיום אני לא רואה את עצמי יושב שעה וחצי לצפות במשהו, בטח לא במשחק כדורגל או כדורסל. ככה או ככה החליטו שישראל צריכה להתמודד באירוויזיון, ולתת שם מענה הולם לשאר הזמרים והלהקות בעולם. כל התקשורת הכתובה והמצולמת עוברים לחודש של פמפום בלתי פוסק של השיר שייצג אותנו בתחרות, והערוץ הראשון רוכש את הזכויות לשדר את התחרות ולתת לעצמו כמה אחוזי צפייה יותר ממה שיש לו בדרך כלל. בשנת 1999 זה הגיע לכמעט חמישים אחוז. עד כה השתתפנו בתחרות ארבעים וארבע פעמים, מתוכם שלושים ושבע פעמים בגמר. זה התחיל אי-שם בשנת 73'. ישראל נעדרה מהתחרות חמש פעמים, ברוב המקרים כי התחרות נפלה על יום הזיכרון או יום השואה. אגב, זה שהתחרות נפלה בשבת לא ממש הפריע למישהו. ישראל זכתה ארבע פעמים. בשנת 78' זכה יזהר כהן עם השיר "אבניבי", שנה לאחר מכן זכתה גלי עטרי בשיר "הללויה", בפעם השלישית הייתה זו דנה עם הלהיט "דיווה" בשנת 98', ובפעם הרביעית ב-2018 זכתה נטע ברזילי. פעמיים זכינו במקום השני - עם "הורה" של אבי טולדנו ו"חי" של עופרה חזה, ופעמיים זכינו במקום השלישי עם השיר "כאן" של אורנה ומשה דץ בשנת 91', והשנה עם השיר של נועה קירל. עוד שירים שהגיעו למקומות מכובדים היו השירים "אי שם" של אילנית, "השקט שנשאר" ו"עולה עולה". יש לישראל מקום מכובד גם בתור המקום האחרון בתחרות עם שרל'ה שרון בשנת 93'. מה לא ניסינו לעשות שם באירוויזיון? מה לא ניסינו לעשות כדי לזכות? שלחנו צמד בדרנים לבושים כמו האחים בלוז - הלא הם נתן דטנר ואבי קושניר. שלחנו ילד לשיר את "דרך המלך", שלחנו שירי שלום ופיוס, שלחנו זמרת ערבייה ויהודייה, ואפילו ניסינו מהצד ההפוך בתור שיר תת-רמה עם להקת פינג פונג שהניפה את דגל סוריה על הבמה, וקיבלה מאורי פורת את התואר "להקה של נוכלים...חבורה של אנשים מופקרים". שלחנו את שרית חדד עם אגרת ברכה לכל אחת מהנציגות בתחרות, רק שנציגת דנמרק ירקה לה על האיגרת, והשדרן של שוודיה יצא בקריאה "אל תצביעו לה, היא לא רוצה שלום". והיו כמה וכמה להיטים שאולי לא זכו, אבל בהחלט נשארו אצלנו בזיכרון: נתתי לה חיי, את ואני, אהבה היא שיר לשניים, אמור שלום, הלילה, עולה עולה, בן אדם, שרה ברחובות וזה רק ספורט. עשרים השנה האחרונות לא זכורות לי במיוחד עם להיטים, אבל זה אני, לא אתם. עד כאן נתונים יבשים. כל שנה זה חולף לי ליד האוזן, רק שהפעם בנותיי אלצו אותי להביע קצת יותר מעורבות באירוויזיון, לפחות למראית עין. יש קו אחד שמחבר בין כל השירים הזכורים לנו עד היום, ובין שלוש מארבע הזכיות שלנו באירוויזיון, וזה שידענו לכבד את עצמנו. ידענו לשיר בשפה שלנו עם האמנים שלנו, מבלי לנסות להיות אמריקנים או אירופיים. שלחנו זמרות בלבוש ארוך שקודם כיבד אותן. יגידו לי שאני לא מעודכן ולא מבין מה קורה מסביב, ואולי הם באמת צודקים. לטעמי, עדיף לזכות במקום שלישי עם שיר בעברית מאשר לזכות במקום שלישי עם שיר פופ לועזי, שבינו לבין סתם עוד שיר ב-MTV, אין שום הבדל. שבוע לפני התחרות כתב עקיבא נוביק שפרשן את התחרות מצאת השבת (הוא שומר שבת) "אנחנו לומדים 15 שירים, קוראים את כל המילים כל מה שאפשר על הזמר והזמרת. אין שום דבר חוץ מבחירות ויום השואה שאני מתכונן אליו ככה. הצרה פה היא שדקה אחרי האירוויזיון כל המידע הזה מיותר. שבוע של אסקפיזם טהור שמתעסקים ברצינות תהומית ומלא אנרגיות בדבר שהוא בלתי חשוב, אין שום משמעות מי יזכה". וכאן הוא מוסיף משהו חשוב - "אני הייתי שמח שישראל תשיר בעברית. אני מתפוצץ מקנאה ממדינות כמו פורטוגל ששרות בשפה שלהן, זה יפה ועמוק ואמתי. אני מתגעגע לתקופה שהצלחנו לנצח עם שיר בעברית. ולא רק משפט אחד בעברית, כדי לצאת ידי חובה. אני מעדיף להיות במקום האחרון עם שיר בעברית מאשר במקום הראשון עם שיר באנגלית", וכך הוא מהמר "ישראל לא תזכה באירוויזיון". ולגבי העובדה שאת מחצית השידור של הגמר הוא יפסיד בגלל השבת הוא חותם במילים "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". אני חותם שאם היינו מכבדים את עצמינו, העולם היה מכבד אותנו.