לפני כמה חודשים ובעיצומה של מתקפה רבת חזיתות נגד אברהם גרנט, נפתח דיון באחד מפורומי האוהדים של צ'לסי ובו נכתב: "הגיע הזמן שנביע סולידריות כלפי המנג'ר שלנו ונתמוך בו ציבורית. פגיעה באחד מאנשיה של צ'לסי היא פגיעה במועדון עצמו ובאוהדים - האין זה הזמן לשיר לכבודו של גרנט?"
הכפפה הורמה והיוזמה המבורכת הולידה עמה כמה מהלהיטים היותר פופולריים בימים אלו בסטאמפורד ברידג'. "אתה לא יודע מה אתה עושה", "אנחנו רוצים מנג'ר", הרבו ועודם מרבים אוהדי הבלוז לזמר לעברו של גרנט - לא זאת היתה הכוונה של אותו אוהד מסור אך תמים כפליים, שמהווה קול די בודד בקרב הקהל של הקבוצה הלונדונית ולא היו אלו החמשירים שהמנג'ר הישראלי פילל לשמוע מהיציעים במגרשו הביתי.
אין מה לעשות, את האנגלים קשה לקנות - בטח כשאתה מאמן זר ממדינה בה הכדורגל לא מפותח יתר על המידה כמו ישראל. במדינת הכדורגל יודעים להעריך את האנשים שלהם שהשיגו את מה שהשיגו בזעת אפיים - אלכס פרגוסון לא הרוויח לחינם את התואר "סר", זה לקח שנים של עמל, התנהלות נאותה על המגרש ומחוצה לו (לפעמים גם לא) אך בראש ובראשונה תארים. קיצורי דרך מנגד וכמו בכל מקום אחר על גבי הפלנטה, תמיד ירימו גבות. גרנט לקח אליפויות בישראל, אימן את הנבחרת אבל עבור האנגלים - זה עדיין קיצור דרך.
עד שלא יוכיח אחרת גרנט תמיד ייתפס באנגליה כאחד שפילס את דרכו לאחד מהג'ובים היוקרתיים בעולם הכדורגל בלי הסבר מתקבל על הדעת כיצד הוא קיבל אותו. גם העובדה שהוא החליף את איש השואו, ז'וזה מוריניו, לא משחקת לטובת גרנט.
אם כל זה לא מספיק, האנגלים לא ידעו לאכול את העובדה איך מאמן אלמוני במונחים מקומיים, חסר כל רזומה, ואחד שבא ממדינה כישראל שידועה יותר בשל הקונפליקט עם הפלשתינים והמאבק המתמשך במזרח התיכון, מאשר בהישגיה בספורט והכדורגל בפרט, מגיע לעמדה בה הוא נמצא בראשו של המועדון המפואר והמתוקשר בבריטניה.
רק למען ההשוואה, קליבר בקנה מידה עולמי כחואנדה ראמוס, הגיע למועדון בסדר גודל בינוני כטוטנהאם לאחר שהוליך את סביליה לשני גביעי אופ"א ברציפות ואילו סוון גוראן אריקסון, עם תארי אליפות בסרייה A באמתחתו ושני קמפיינים בתפקיד התובעני והטובעני ביותר בעולם הכדורגל, כמנג'ר נבחרת אנגליה, נחת באצטדיון הסיטי אוף מנצ'סטר. עובדות שכאלו רק הגדילו את האנטיגוניזם והסערה הציבורית סביב המנג'ר הישראלי - בצדק יש לומר.
ביום שבת ב-14:45 תהיה למנג'ר הישראלי את הזדמנות לפתוח דף חדש עם הקהל של צ'לסי. ניצחון על מנצ'סטר יונייטד עשוי להעניק לבלוז את תואר האליפות לאחר הפסקה של שנה ולגרנט את ההכרה וההערכה לה הוא ראוי בעיני רבים.
תוסיפו לכך תוצאה טובה במשחק הגומלין מול ליברפול בליגת האלופות ועוד קצת מזל מלמעלה ומלמטה, דהיינו מהאחוריים המפורסמים בישראל (בצוותא עם אלו של מרינה מהישרדות) והעונה של צ'לסי תהפוך ממה שנראה כחלום בלהות בתחילת חודש ספטמבר לקמפיין הגדול ביותר בתולדות המועדון. אשרי המאמין.
גרנט מציג: החלום ושברו
מוטיב "החלום" בו הרבה להשתמש גרנט בימיו כמאמן נבחרת ישראל הרגיז לא מעט אנשים, אך בעוד שבעלי אינטרסים וכאלה שעבר ביניהם ובין מנג'ר צ'לסי חתול שחור נחשבו כפסולי עדות, את האזרח הקטן קשה היה לרמות. הצבר המצוי שונא לצאת פראייר וכשמציגים לו סוסיתא במעטפת של למבורגיני, הכעס והניכור גדלים. ההופעות של הבחורים שלנו מול אירלנד ושוויץ, חוסר המעוף והתעוזה של המאמן במשחקים המכריעים גרמו לאוהדים לשאול את עצמם: "על מה לעזאזל הוא מדבר?". כשהחלום כה גדול, מתקרב, אך בסופו של דבר מתפוצץ לך בפרצוף, אז הוא בגדר החלום ושברו.
אבל מה שאסור לשכוח זה שאותו קמפיין נגמר בלי הפסד. זה עדיין הישג ישראלי כשאתה פוגש נבחרות כמו צרפת, אירלנד, ושוויץ - ועוד במגרשים שלהם.
זו גם הדעה הרווחת ביציעי סטאמפורד ברידג'. ניקח כדוגמא את יום שלישי האחרון והמשחק הראשון מול ליברפול בחצי גמר ליגת האלופות, שהסתיים ב-1:1 מעודד עבור הבלוז הודות לשער עצמי וביזארי של ג'ון ארנה ריסה בשניות הסיום של תוספת הזמן. "שלטנו במשחק ואז ספגנו, אך היינו ראויים לתיקו", סיכם גרנט מנקודת מבטו הבלעדית לחלוטין אחרי עוד תצוגת חסרת השראה של צ'לסי שניצלה בעור שיניה מתבוסה הודות לחסדיו של פרננדו טורס, שנזכר לשבות אחרי 8 משחקים רציפות שבהם הרשית באנפילד - מרגיז, לא?
לויאליות וקנאות למועדון הם דבר שבדרך כלל משחק לטובת אנשים. מוני פנאן ושמעון מזרחי למשל לעולם לא יבקרו את מכבי ת"א בפומבי מעצם העובדה כי הרזומה המרשים שלהם והגב הרחב לו הם זוכים מהאוהדים בצהוב מאפשרים להם לעשות את זה. כשהקהל לא מאחוריך, כשהמוניטין שלך שלילי, והקבוצה שלך נראית רע, הדברים נראים כתלושים לחלוטין מהמציאות - כך מנקודת מבטם של אוהדי צ'לסי והתקשורת באנגליה נראים הדברים.
ויש את מבחן התוצאה
מצד שני יש כמובן את מבחן התוצאה: צ'לסי בתמונת הקרב על האליפות והיא עם רגל וחצי בגמר ליגת האלופות. גם מוריניו לא הביא את הכחולים כ"כ קרוב לתהילה אירופית.
לזכותו של גרנט ייאמר ועל כך יודו גם הגדולים שבשונאיו, כי הוא יודע להוציא תוצאה במשחק נתון - דרך לא דרך, כדורגל אטרקטיבי או לא, טאץ' אלוהי, מזל, תחת ומושגים כאלה או אחרים, ארון הגביעים של הנער ממלאבס הוא ההוכחה הגדולה ביותר לכך.
הרקורד של גרנט העונה בצ'לסי מראה על 2 הפסדים בלבד ב-29 מחזורים - במשחק הבכורה של הישראלי למנצ'סטר יונייטד ולאחר מכן בחוץ לארסנל, שתיהן קבוצות עדיפות ומאומנות מהבלוז. יתרה מכך תוסיפו רצף בלתי מבוטל של משחקים ללא הפסד בבית והמאזן של אברם עולה על זה של אלכס פרגוסון וארסן ונגר, ראוי להערכה בכל קנה מידה ובסופו של דבר שווה אליפות.
השאלה שעולה היא האם צ'לסי היא "אי של יציבות" ומכונה יעילה כפי שמראה לוח התוצאות? לא ולא, פרט להופעות בודדות הבלוז לא נראו חסונים ומאיימים באופן שמשקף את מיקומם בטבלה, לעיתים היו שבירים ואיבדו יותר מדי נקודות קריטיות בדקות האחרונות. נקודות שבסופו של יום שוות אליפות.
כן, יש כזה דבר "ראוי"
בכל הנוגע למגיע או לא, גם גרנט יודע בסתר ליבו מי יותר ראויה לכתר האליפות - צ'לסי או מנצ'סטר. החבורה של סר אלכס נראית כיום כשילוב האידיאלי בין רוע, ניסיון, יעילות ויופי ואילו לבלוז אין מספיק באף אחד מהקריטריונים. אי אפשר לבטל שמות נוצצים כפרנק למפארד ודידייה דרוגבה, אלו יספקו את הסחורה ויכריעו משחקים גם בעונות פחות טובות, אבל הסגל של צ'לסי נראה יותר כאוסף תלוש של שחקנים, כישרוניים, אך לא מאומנים כמו באולד טראפורד ובאמירויות.
יותר מדי עמדות מפתח בסגל של צ'לסי מאויישות או ע"י שחקנים מבוגרים, בעלי נטיה להיפצע, או כאלה שעברו את שיאם - מקאללה, באלאק, שבצ'נקו, דרוגבה ואפילו (ק)אשלי קול הם שחקנים שימיהם הטובים כבר מאחוריהם. אם ההגנה עוד מצליחה לעמוד בסטנדרטים ולהשתייך לרמות הגבוהות ביותר, בהתקפה פרט לדידייה דרוגבה ולעיתים פרנק למפארד, נראה שלצ'לסי אין את הכלים בכדי לפצח הגנה כשל היונייטד.
החוד של גרנט עוד יותר מחוויר כשרואים את ההיצע המרשים שעומד לרשותו של פרגוסון ביונייטד - כריסטיאנו רונאלדו, וויין רוני וקרליטוס טבז - אחד לאחד טובים מכל שחקן התקפה שיציב גרנט בהרכב, וטריו צעיר, סקסי (על המגרש כמובן), שאחראי ללא פחות מ-52 שערים ליגה, 8 פחות מסך השערים של צ'לסי העונה. אם הסגל הנוכחי של היונייטד נראה כבסיס מרשים לשנים הבאות, בסטאמפורד ברידג' מנגד ברור שאין מנוס מחריש עמוק במצבת השחקנים.
ניצחון הוא בגדר חובה וכל האמצעים כשרים
גרנט רצה להיות אלכס פרגוסון, טוב אולי הסקוטי אדום הלחיים לא היה בדיוק המודל לחיקוי בימי נעוריו של הבחור מאם כל המושבות אך הכוונה ברורה. אם בביצה הסרוחה שנקראת ליגת העל גרנט השיג הכל הרי שבאנגליה הסיפור הוא שונה ובכדי להמשיך את המסע הקסום חייב המנג'ר הישראלי לעבור שתי משוכות השבוע - היונייטד וליברפול. כל תסריט אחר עלול נפץ לרסיסים את "החלום", כפי שגרנט מיטיב לנסח ולקטוע את הקריירה של הישראלי במולדת הכדורגל.
המלחמה הפסיכולוגית בין גרנט ופרגוסון החלה כבר כמה שבועות קודם לכן. הישראלי הכה ראשון והפנה טענות כלפי השיפוט בהתמודדות הקודמת בין השתיים. "שחקני היונייטד רצו לשופט מהר יותר משלנו, כנראה שהם זריזים יותר. בכל מקרה, האדום שספג אובי מיקל היה תוצאה של דברים שמעבר לשיפוט נטו", אמר גרנט.
פרגוסון מצידו הגיב לטענותיה של צ'לסי לאחר שמשחקה מול אברטון במחזור האחרון הוקדם ב-48 שעות, שלושה ימים בלבד אחרי התיקו הביתי מול וויגאן. "לצ'לסי אין זכות להתלונן", אמר פרגי. "בשנה שעברה היה להם סידור משחקים נוח יותר משלנו אך בכל זאת לקחנו את האליפות". גרנט הגיב בדיפלומטיות משהו ואמר: "אני בטוח שהוא התבדח. אני אוהב את אלכס אבל זו היתה בדיחה. מה התאריך היום? 1 באפריל?".
ההיסטוריה מראה כי סר אלכס, שועל ותיק ואסטרטג משובח, יוצא ממאבקים שכאלו כשידו על העליונה - על קורבנותיו הרבים ניתן למצוא שמות כז'וזה מוריניו, קווין קיגן, ז'ראר הויה וארסן ונגר. האם גרנט הוא הבא בתור? האם הקריירה של הישראלי נמצאת בידיו של הסקוטי? ייתכן שכן אבל לכו תדעו, אברם תמיד מסוגל לשלוף משהו מהכובע - מה שבטוח, משעמם בטוח לא יהיה.