במאמר זה אני מבקש לשוטט על פני מספר תחומי חיים, כשמגילת רות מעניקה לי את ההשראה בכל נגיעה. למרבה הצער, בדרום העיר תל אביב התעצמו מרכזי זימה וזנות טרם בואם של גלי פועלים זרים, שרבים מהם גרים ברחובות הסמוכים לתחנה המרכזית הישנה. חרפת תכנון לקוי בתחנה המרכזית החדשה התרחשה לפני שנחת גונב גבול ראשון בדרום תל אביב. כל מה שגנוז בשם היפה "נווה שאנן" נחרך טרם בוא הבנים והבנות, שלמרבה הכאב, הם במעמד של חורגים לאלוהים ולישראל.
על אוכלוסייה יהודית חלשה ומוזנחת על-ידי הרשויות הוטל עול כבד של קליטת אלפי עובדים זרים. על אנשים קשי יום, שחלמו על נווה שיהיה שאנן, הוטל לשאת בחיי יום-יום את השכונה, שרחובותיה נושמים צפיפות ודחיסות. בבנייני דירות הוכפלו ואף שולשו מספר הדירות בכל בניין.
החיים כיום ברחוב, שהיה מיועד להיות משכן ונווה שאנן, הפכו להיות סיוט לחיי היהודים והעובדים הזרים החיים ברחוב הזה. המפגש של אוכלוסייה יהודית קשת יום עם מאורות סמים וסרסורי זנות תוצרת הארץ ועם אלפי פליטים נוצל על-ידי רשויות השלטון להדליק אש תבערת שנאה. במקום להתמודד עם צרכים קיומיים של יהודים קשי יום, אנחנו עדים לגילוי שיסוי בזרים שהגיעו לשכונות דרום תל אביב. על המשסים שנאה וסלידה בזרים חובה להפנים את ערכי מגילת רות, הם חייבים ללכת בעקבות פליטים בני העם היהודי התרים אחר פת לחם באסם בר רחק מהמולדת, בארץ מואב, בעברו המזרחי של הירדן.
קריאת מגילת רות בחג השבועות מפגישה אותנו עם סיפור היאחזותנו בארץ כנען תוך התמודדות עם מהמורות רעב ומלחמות קיום קשות. התמודדות המחייבת אותנו כיום להיות קשובים לקולות מהעבר שלנו כעם, קולות של מעידה ונדודים בלית ברירה, נדודים מתוך כאב אחר הלחם אל מעבר לגבול.
בחג השבועות אנחנו קוראים מגילה, שהעניקה לנו שלל תופעות יחידאיות במקרא.
רק במגילת רות מצאנו תיאור דמות גברית בזיקתה אל האישה - "אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי" (פרק א' 3). הספרות המקראית מאופיינת בציון זיקתה של האישה, כשהיא נזכרת רק ביחס לגבר - אשת לוט, בת יפתח, נשים אלמוניות ללא שם, וכל זהות שמית נתחמת ביחס ובזיקה לגבר. גם כשהן עצמאיות, לרוב נמדדות על-פי התועלת שמביאה לגבר.
רות - בת לעם מואב המנואץ בכתובים - מזדקרת במלוא עוצמתה המוסרית והערכית. היא מפגישה את כל בני העיר הבית לחם עם רזי רזים של המופת האנושי.
היות רות בת לעם המואבי - שהתורה מנדה אותו ואסרה עלינו לבוא בקהלו עד דור עשירי, ואף מפליגה בדרישת הנידוי עד עולם - חייבה את חז"ל להתפתלויות והתחבטויות, עד שמצאו פתרון לחובת חרם דורות על בני עמון ובני מואב. מסכת יבמות פתרה את הבעיה בהסבר שרות המואבייה היא נקבה, לכן לגביה לא חלים ציווי חרם ונידוי לדורי דורות. החרם הוא רק כלפי זכרים. אי-אפשר להתעלם מהעובדה שהסבר זה צץ מתוך הרגשת דחק, לפיו רות היא נקבה והציווי בתורה נכתב בלשון זכר. הם פשוט שכחו, שעשרת הדברות נכתבו בלשון זכר, מכאן שיש התר לאישה לגנוב ולרצוח?
אודה, שקשה לי לקבל את ההסבר במסכת "יבמות". הפתרון המכשיר את רות, בת העם המואבי, הוא דחוק. עבורי, רות אינה זקוקה לשום הכשר מאף גורם הלכתי כדי לקבלה בזרועות פתוחות לחיק החברה העברית גם אם היא מואבייה, שאביה מולידה הוא מנואץ בתוקף היותו בן העם המואבי. עבורי רות היא דמות מופת באומרה לחותנת קשישה, מוכת גורל שאבדו לה אישהּ ושני בניה
"אַל תִּפְגְּעִי בִּי (אל תשכנעי אותי) לְעוֹזְבֵךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי - אֵלֵך, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי - אָלִין..." (רות א' פס' 15).
אני מעריץ את עוצמתה הרוחנית והערכית של רות, שכופפה את ההוראה בספר דברים פרק כ"ג 4 -
"לא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׁירִי לא יָבוֹא לָהֶם עַד-עוֹלָם". רות בעוצמתה המוסרית השתיתה דפוס חיים חשוב במסורת ישראל. דפוס המורה לחברה הישראלית את החובה לפתוח את לבה כלפי אנשים, גם בני עמים אחרים, שהגורל התאכזר אליהם. מתחת לרדרים של השנאות אנו עדים לנורמות אנושיות.
ארץ מואב פתחה את שעריה לפליטי רעב עבריים, ביניהם משפחת אלימלך מבית לחם יהודה לתקופה של עשר שנים. ארץ יהודה פתחה שעריה לבת ארץ מואב מוכת סבל של אלמנות ושכול. ואילו כיום אנחנו עושים את שאסור היה לנו לעשות, כשמשסים אוכלוסייה יהודית ענייה בזר.
לצערי, בחברה הישראלית קיים ממסד, המערים חומות אטומות לב כלפי המבקשים מאיתנו סעד. ההיסטוריה הישראלית הרוויחה סבתא רבתא נדירה באישיותה ממנה צמח בתוכה מלך בישראל, שניווט מהלכים חשובים בהיסטוריה שלה (גם אם יש לי הסתייגויות מהתנהגותו המוסרית), אבל אנחנו כחברה כיום מפסידים רבות. מי יודע כמה נשים אצילות נפש הפסדנו בהתעמרות ובבוטות הממסדית כלפי מהגרות עבודה, שאחרי השימוש בהן זרקנו אותן. מי יודע כמה נשים כדוגמת רות, ילדיהן וילדותיהן נמצאים בין כותל בית הספר "רוגוזין" ברחוב עליה בתל אביב. אך מלתעות שררה ושוטרים תלשו יותר מדי פעמים אימהות מבתיהם בשעות לילה והראו להן את הדרך למטוס. היו ימים שהראו להם את הדרך למאהל אוהלי החרפה במתקן חולות שהיה בעבר בנגב.
בין הקריאה להשמיד את עמלק "מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּוֹר וְעַד שֶׁה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א' ט"ו 3) ולהחרים את מואב "לֹא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׁירִי לֹא יָבוֹא...עַד עוֹלָם" (דברים כ"ג 4) אני בחרתי בציווים ההומאניים והמוסריים של מגילת רות,
מגילה המלמדת אותנו לקבל את האחר, להתייחס אליו בכבוד ואף לפתוח את הלב כלפיו. קריאת מגילת רות חייבת להיות מלווה בדרישה לאמץ את ערכי מגילת רות ולא את ההתלהמות של חבורות הצורחים ברחובות ישראל - "מָוֶת לָעֲרָבִים".
נזכור, לעברה של אפריקה נדדו אברהם אבינו וגם בני יעקב, ובצפון אפריקה מצאו לחם לקיום. לעברה של עבר הירדן המזרחי נדדו משפחות מלב ארץ יהודה לתור אחרי הלחם. עד יעבור זעם הרעב והאימה, עד יעבור זעם הפחד מפני מוות המצפה להם, נתייחס למוכי הגורל מאפריקה שגנבו גבולות באמות המידה המוסריות והערכיות של ספר הספרים.
אני מקליד שורות אלו, כשמהמרקע פולשות צרחות "אֶטְבָּח אֶל יָהוּד" בהפגנות שמארגנים ערבים, וצרחות בריכוזי אוכלוסייה ערבית "מָוֶת לָעֲרָבִים" בהפגנות שמארגנים יהודים. מצער, שערכי מגילת רות אינם מקבלים את המקום הראוי להם בהפגנות האלימות האלו, שמנווטות אותנו אל עתיד קודר הרווי דפוסי חיים אלימים.