בחג שבועות אנחנו משחזרים את המפגן הגדול בעולם שהיה למען ערכי מוסר. ההפגנה הגדולה בעולם של העם היהודי. איך יהפוך למוסרי? ככל שיקיים את תורת הבורא. תוכנה אלוקית שמפי הגבורה ניתנה, שקובעת מה ראוי ומה לא לעשות. בצד ימין של לוחות הברית (ו"עשרת הדיברות") צוויי עשה חיוביים כמו "כבד את אביך ואת אימך", ובצד שמאל צווים שליליים - מה 'לא תעשה'. למשל "לא תרצח" ו"לא תנאף". עשרת הדברות באים לשלול 'אופורטניזם' ו'אדוניזם' של 'איש רעהו חיים בלעו'. כפי שהיה בסדום. במושגים של היום זו הייתה ההפגנה הגדולה בהיסטוריה, לה היו עדים מיליוני יהודים ונספחיהם שיצאו ממצרים. לא לחינם טרח הבורא לארגן לנו את ההפקה הגדולה. הבורא מכיר את ברואיו.
הוא כבר יודע שיקומו במשך הזמן כל מיני מהנדסי תודעה ומכחישי היסטוריה. מצווה על משה לכנס כמעמד היסטורי רוחני לרגלי הר סיני את כל העם כדי שיעבירו את סיפור ההתגלות הרוחנית בסיני מדור אל דור, מאב לבן וממורה לתלמיד. מופיע הוא בקולות וברקים ובקולו הרועם מקצה אל קצה משמיע את "אנוכי ה' אלוקיך", כדי שיאמינו בו וב'משה עבדו' כנביא - כמורה האולטימטיבי ("ולא קם נביא כמשה") לדורות, ומצווה ש'תורת משה', אותה לומד העם בשנות הנדודים במדבר, היא-היא הקודקס המחייב לבנייתו של העם היהודי, עם המוסר.
ההתגלות הרוחנית מלאת ההוד היא על 'ההר כולו עשן'. ו'העם רואה את הקולות ושומע את המראות' - משפט עם היפוך מילים המבטא את עומק האירוע האלוקי שבו כל החושים הרוחניים והפיסיים מתערבבים זה בזה - חשים את מציאות בורא העולם. בחג השבועות נקרא שוב בתורה את עשרת הדברות ואת תיאור מעמד הר סיני. כמו אז שמיליוני אנשים היו עדים למעמד, ומכוח עדותם זו מסרוה לבניהם אחריהם מדור לדור, גם אנו מוסרים ומעבירים את התורה ה'לא משתנית'. יש אומרים בביקורת - 'קפואה'. אכן היא אינה משתנית בכוונת מכוון, כי היא העדות העוברת לאורך הדורות, השבטים והמשפחות, יצוקה בדפי היסטוריה, כתובה בקלף, לעיתים דהוי, כפי שרואים כשמוצאים ספרי תורה עתיקים או במגילות קלף במערות. לומדים אותה וקוראים בה בבתי כנסת בשבתות, חגים וימי חול. כל כך יצוקה ומוצקה היא ולא משתנית שאם חסרה בה אות, אות אחת אפילו - פסולה היא. כך בונים מסורת ואמת. בלי להתייחס לגחמות הזמן.
נעים להכיר -'העם היהודי והבורא', הרומן ההיסטרי בין העם היהודי לבורא לא מתחיל בחג השבועות וגם לא בפסח. הוא מתחיל בהתגלות הבורא אל אברהם אבינו. היהודי הראשון שלמרות שגדל בסביבה ובבית עובדי אלילים ופסלים הוא מבין את אפסיותם. הוא מחפש, מוצא ופוגש את הבורא בחזיונות רוחניים. גם בניו אחריו יצחק ויעקב פוגשים את הקב"ה בחזיונות נבואיים, אבל אצלם, התגלות הבורא - ליחידים. לעומת כשבני יעקב במצרים שם מתגלה הבורא באמצעות הניסים: 'עשרת המכות' ונס 'קריעת ים סוף' לכל העם. לכן, פסח נקרא גם "חג האמונה" מפני שזכו יוצאי מצרים לראות בעיניהם את הניסים, אפילו השפחות ("ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי"). אבל עדיין אין מפגש ישיר עם הבורא. כותבים הפרשנים כמו ר' יהודה הלוי שלמרות ניסי עשרת המכות, האמונה סבלה מחוסר שלמות (בפיקפוקים שמא מדובר במעשי קסם וכשפים).
במעמד הר סיני בשבועות כשהבורא מופיע לעיני כל, העם מקבל על עצמו את מלכות הבורא בקריאה "נעשה ונשמע" ומקדים את ההסכמה לקיים מצוות אפילו בטרם למד את הלכותיה ונימוקיה. לפעמים לא הכל לוגיקה אלא גם תחושות. כמה מאיתנו זכו 'לראות קולות'. אבות אבותינו זכו. "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן", מתאהרת התורה את האירוע המכונן של העם היהודי של קבלת התורה במעמד מלא הוד והדר בו בורא עולם מגיע לפגוש את עמו - פנים מול פנים - ולהטיל עליהם את המצוות. משא הדורות, מלווה את חיינו מאז בטקסטים שאין לשנותם אפילו באות קטנה על-מנת שיהיה ברור שקובץ ההלכות יא התוכנה האלוקית לניהול החיים - חיינו.
חג השבועות הוא גם 'חג' הגרים. אלה שהגיעו לתורה לא מתוך "כפיה" אלא מתוך בחירה חופשית. כמו רות המואבייה שהתגיירה ומאז בכל שנה קוראים אנו בחג את מגילת רות. הרב יצחק מעוז הוא גר צדק שאיבד את בתו בפיגוע בנורא במסעדת סבארו. באחד מהרגעים לזכרה, סיפר לי איך הגיע לעם היהודי. בצעירותו למד בצרפת להיות כומר נוצרי. 'התפלאתי שבדת הנוצרית יש רעיונות ודיבורים אבל אין הלכות וצויים. חיפשתי דת עם מצוות. לא ייתכן שהכל יישאר במישורי הפילוספיה ובהליכה לכומר כדי להתוודות על חטאים. וכך אחרי חקר הדתות הגעתי לדת היהודית והתגיירתי ואני שומר תרי"ג מצוות. או משתדל לכך. צריך הרבה ענווה כדי להתגייר, כדי להכיר בדרך הנכונה ולא להיות שבוי בהנדסת תודעה וב'יפייפותה של יפת' ('יפת' היא יוון, תורה שהאדירה את תרבות האסתטיקה עד זרא).
חג השבועות הוא גם חג הענווה. הענווה משודרת לנו מכל פינה של מעמד הר סיני. בהפגנת הענק של העם היהודי לא הייתה במה מרכזית ולא כיבודים. עמדו שם "כולם בלב אחד כאיש אחד" - קולקטיב של אחווה. אפילו הר סיני נבחר בשל היותו הנמוך מכל ההרים, לפי שהוא מסמל את הצניעות והענווה. וכך גם המנהיג ו"האיש משה עניו מכל אדם". משה המנהיג מעיד על עצמו "ואני ערל שפתיים", בקיצור לא וורבלי, מגמגם. מזל שלא היו אז אסטרטגים ומשרדי יח"צנים. והעם? עם ישראל ברגע של התעלות מודיע בענווה "נעשה ונשמע". קודם מתמלאים במשמעת קולקטיבית - נבצע! אחר כך נשמע. תורת ישראל קובעת שהענווה היא הבסיס לקבלת התורה ולהתנהלות של העם בעתיד. בחג זה, חג הענווה הגיע הזמן לשנות כיוון, לחזור לצניעות ולשיח ענייני ולא לאמץ רוחות שמקורם בתרבות המערב המקדשת את האני.
אנחנו 'ענווים בני ענווים' ולכן זורקים את האגו מחיינו ושמים במרכז את העם, התורה וארץ ישראל. זו גם הזדמנות מתאימה לעשות חשבון נפש לאומי על מידת הענווה שכמעט נעלמה מחיינו הפוליטיים - לפנות בקריאה לפוליטיקאים, לרוקן את מיכלי האגו ולמלאם מחדש במידת הענווה. מאחר שאי אפשר להביאם למעמד סיני של אז, שבו אפילו עוף לא צייץ, הייתי מביא אותם לריקודים של יום ירושלים השבוע, שבו כמאה אלף צועדים ורוקדים צעדו רקדו ברחובות הבירה בואכה לכותל. ביום החג הקרב בשבועות שוב נצעד לכותל. לאחר שנלמד תורה כל הלילה כמצוות החג, נעלה לרגל אל מול שריד בית מקדשנו. עשרות אלפים ינהרו לשם במהלך הלילה וימלאו בעשרות אלפים ובמאות מניינים את רחבת הכותל המערבי. בתפילת 'ותיקין' של שעת 'הנץ החמה' נקבל את התורה (אקטואלית מתמיד) שוב ונקרא את עשרת הדברים אקטואליים מתמיד, ברוב עם יחד שבטי ישראל. חג שמח.