אני מלווה את יצירתם של הרצל ובלפור חקק, ועם צאת ספריהם החדשים אני מתפעמת משני הספרים, שיש בהם חיבור למקורות: אין ניתוק, אין הכחשה ואין רצון להשכיח את העבר היהודי. אדרבה, שירתם מקבלת תעצומות נפש ועוצמות רוחניות דווקא מארון הספרים היהודי ומאירועים היסטוריים מכוננים של עם ישראל. שילוב הארון היהודי בשירתם מעניק מֵמד של עומק רוחני והיסטורי לשירים הרבים לאורך כל שנות יצירתם ובמיוחד בשני ספריהם החדשים. פרק א' של מאמרי עסק בספרו של בלפור חקק "סולם הכלים השבורים".

פרק ב': ייעוד ושליחות בשירֵי "השיר שלא שרו מעולם".

הביטויים 'ייעוד' ו'שליחות' חוזרים מספר פעמים גם בספרו של הרצל וניתן לראות אותם במספר רבדים. השליחות והייעוד צמחו ונִטעו בתאומים במרחב המשפחתי וממשיכים להתפתח בבגרותם. זוהי שליחות לחזור ולשאוב עוצמות רוחניות ויֶדע מאוצרות הרוח של התרבות היהודית הנמצאים בארון הספרים היהודי. שירתם דולה בטבעיות פסוקי תנ"ך, אירועים היסטוריים של עמנו וכוללת שירים המבּיעים הזדהות עם דמויות תנכ"יות. שליחות זו משתלבת היטב בשליחות לגאולת השפה העברית שרזונה ודלוּתה מכאיבים מאוד למשורר. את תחושת השליחות והייעוד ינקו המשוררים במשפחתם רווית היגון והסבל. החל מסבא יצחק, שקידש את חייו וקידש את חייהם. הסב שעלה מארם נהריים נאבק בשתי ארצות מולדת. דמותו חרותה בנפשם של המשוררים המעידים, שהוא הכניסם לארון הספרים (בלפור חקק, סולם הכלים השבורים, עמ' 120). חוויות הילדות המשותפות שנחרתו בליבם באות לידי ביטוי בלשון רבים: 'עמדנו' 'חיינו' וכו'. כך מועצמת החוויה ומקבלת גושפנקה כפולה. הרצל חקק מתאר את דמות הסבתא, שהתפללה ליד קבר דוד המלך: ממנה למד הילד על כוחן של המילים (השיר שלא שרו מעולם, מכוחה המופלא קם להצילה, עמ' 92). דמות האם זוכה לאהבה רבה ולהערכה גדולה בשירי הרצל חקק. היא איבדה את שני אחיה בפרעות בבגדד ולידת הבנים התאומים הייתה פיצוי לצערה ולכאבה הגדול על שני אחיהָ: יָדַעְנוּ כִּי הָיִינוּ לָהּ מַמְשִׁיכֵי דּוֹר אָבוּד, שְׁלִיחֵי גְּאֻלָּה, בְּנֵי נְבִיאִים יְקָרִים: "לָכֶם תִּקּוּן הַכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים". לָהּ נִקְדְּשים בְּדָם, נֶחְתַּם בְּטֶרֶם יִעוּדָם. הָיִינוּ אַמַּת הַבִּנְיָן, נִשְׁלַמְנוּ בְּסִבְלוֹתָם. הסיפור האישי של הסבתא מקבל ממדים קוסמיים: כַּמָּה עוֹד נְתַקֵּן עָבָר, הַסִּפּוּר גִּדֵּם. מַר סְטִיקַן זְכוּכִית שֶׁנִּשְׁבָּר, מָה נְרַפֵּא חֳלִי תְּקוּמָה נִכְלָם. וְעוֹד לֹא לָמַדְנוּ אֵיךְ מְתַקְּנִים עוֹלָם. (מי יתקן הכלים השבורים, עמ' 121). המשפחה, שעטפה אותם באהבה, העניקה להם שמות ציוניים: הרצל על שם חוזה המדינה, ובלפור על שם הצהרת בלפור (הכינוי המקובל למסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 (י"ז בחשוון תרע"ח) ועיקרו הכרזה, לפיה בריטניה רואה בעין יפה את הקמת הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל. המשוררים התאומים יונקים את תחושת השליחות והייעוד מדם לבּם של בני המשפחה. עוד בטרם לידתם הם מתקדשים למשימת הגאולה, כדי לא לאבֵּד את עולמם הרוחני של בני משפחתם. הם 'ילדי החותם' שנועדו לתקן את שברֵי העבר ולגשר בין העולמות. משחק הפעלים 'ילחם', 'ילחים' יוצר לשון נופל על לשון שמרחיב את משמעות חייהם. הם נלחמים על שליחותם ומלחימים בין העבר להווה. נוֹשְׂאִים אֲרוֹן בְּרִית לְעִיר נָכְרִית. וְאָנוּ נִשְׁבָּעִים לְתַעֵד. לִמְרַאֲשׁוֹת: לְשִׂיחַ אֱלוֹהִי, בְּטֶרֶם שְׂפַת לָשׁוֹן. (שפת ברית והיא נוכרית, עמ' 189). או בשיר אחר: לָשׁוּ בָּנוּ שְׁלִיחוּת וְלִשְׁמָהּ לֹא נֶחְדַּל לִנְשֹׁם. נַפְשָׁם זָרָה לְנַפְשֵׁנוּ. לְשׁוּבָהּ נִשָּׁבַע: נָבוֹא אֶל סִפָּהּ, (עמ' 190). ובכל דרכם, ובכל מחשבותיהם במילוי שליחותם הם אינם שוכחים לפנות לבקשת האל שיעמוד לצידם ושרוחו תיכנס בתוך העצמות היבשות (197). והם מבטיחים: יַלְדֵי תְּהִלִּים לֹא יֹאמְרוּ סוֹף פָּסוּק לָעוֹלָם הַיָּשָׁן. הוּא עוֹד חַי. רְעִידַת הָאֲדָמָה רָחֲשָׁה, (201). הם חשים את הייעוד על כתפיהם ומרגישים את כובד האחריות. יִעוּד עַל הַכְּתֵפַיִם, מְצַוָּה: 'צְאוּ וּבִרְאוּהוּ יֵשׁ מֵאַיִן'. קַמְנוּ לָלוּשׁ מִלִּים, צֹפֶן אִגֶּרֶת: תַּמּוּ אֶלֶף שָׁנִים, וְשׁוּב כָּאן אַתְּ עִם עֶרֶב. עמוד 210. את הספר פותח השיר 'רשות לשירת' והוא חושף את מוטיב ההתקדשות והשליחות - ואלה נעוצים בארון הספרים היהודי. זה דורש מהאדם עמדה נפשית של צניעות והכרה בכוחותיו של בורא עולם ואמונה בו. תחושת השפלות והענווה מתבטאת בשם השיר בו מבקש המשורר רשות מבורא עולם להתפלל לפניו כתפילותיו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לטובת עם ישראל: 'הנני התם' מעיד על עצמו המשורר בענווה ופונה לה' בשם הבנים והבנות שבכו לפניו וביקשו ממנו לשיר בתחנונים לבורא. בקשתם ממנו שהקב"ה יעזור לו למלא את שליחותו בעולם להחזיר לעולמו של עם ישראל את השירה, שהיא כטל וכמטר. הוא נשבע, שלא יזוז ולא ישקוט עד שישקוט לבם ויתמלאו חייהם בכל מה שאבד להם. והרצל חקק נאה דורש ונאה מקיים: נִשְׁבָּע אֲנִי, לֹא אָזוּז מִכָּאן עַד שֶׁיָּשׁוּב וְיִשְׁקֹט לִבָּם, אָנָּא, מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ טוֹבְעִים בַּיָּם. הִבְטַחְתָּ רַחֵם, חוּס עֲלֵיהֶם. עמוד 4. הוא משלב בשיר את מדרש חז"ל: מלאכי השרת ביקשו לומר שירה, כשחצו בני ישראל את ים סוף והמצרִים טבעו בים. אמר להם הקב"ה: "מעשה ידיי טובעין בים ואתם אומרים שירה"?! השירה אומנם חשובה אומר הקב"ה, אך העיתוי אינו מתאים. העם הטובע בים מסמל למשורר את ההידרדרות והניכּור הקיימים היום בעם כלפי השפה העברית. על כן, הוא פונה לאל, שברא את הניגון במאמרו, שיחוס על עמו הטובע ויחד ישירו שירה. בשיר 'תחיית החלונות השבורים' (עמ' 9) מצטט המשורר את דברי הרב קוק זצ"ל: כדי לתקן את הספרות, צריכים הסופרים לטהר את נשמותיהם, באהבה, בתשובה. נראה, שדברי הרב קוק מהדהדים בנפשו של המשורר המנסה בתום לב, בענווה וביראת קודש למלא את שליחותו לתיקון הספרות, ולהחזרת העטרה ללשון העברית. עֲזָבוּם כְּזִכְרוֹן מִדְבָּר. הַסְּפָרִים בָּאָרוֹן כְּצֹאן תּוֹעֵי הֶלֶם, בְּשׁוּלֵי מֵצַר. מִשֶּׁכְּבָר. אִלּוּ רַק נִכְסְפוּ לֶאֱסֹף הַהֶעְדֵּר, לִנְקֻדַּת הַפֶּלֶא. אַיֵּה אוֹתוֹ אוֹצָר שֶׁמַּסָּעָם מִלֵּא. (האם יאיר הפשר מעבר לגשר, עמ' 10). המשורר מבכה את הנטישה, את הניסיון לשכוח את הספרים שבארון היהודי. ללא התוכן הרוחני נותרו הניכור, התעייה. הַדּוֹר הַזֶּה חָשׁוּב כְּמֵת. עֹשֶׁר רוּחָנִי מִי יָבֵן. גָּלוּת עֲטוּיָה שִׂמְלָה עֲלוּבָה. אִגַּרְתָּהּ בְּלֹבֶן עֲנָנִים. שִׁיר בִּשְׂפַת אֶבְיוֹנִים. שם. זהו דור שנחשב כמת, שאינו מבין מהו עושר רוחני. הוא מצוי בגלות העטויה בשמלה עלובה. האיגרת היינו, ההוראות היהודיות הן בצבע לבן טהור, אך השיר, שבו מדברים רוטט בשפת אביונים. דלות ואביונות לשונית אופפת את השירה. הַאִם הָאוֹצָר מִתַּחַת לְתַנּוּר עָשֵׁן. השאלה הכאובה זוכה למענה בסוף השיר: בַּמֶּרְחָק אוֹסֵף יְגוֹנוֹ. הַתַּנּוּר כָּבָה, כְּאֵינֶנּוּ. לָאוֹצָר נֶחֱצֶה יָם הָפוּךְ. נֵלֵךְ לִפְנֵי חֲלוֹמֵנוּ. האם האוצר היהודי המצוי מתחת לתנור של כל אדם בביתו נשרף, כלה בעשן, האם איבדנו את היכולת להשתמש בו? השאלה היא רטורית. התשובה ברורה ומפנה אותנו לסיפור החסידי 'אוצר תחת הגשר' שם נמצא האוצר הכספי בתוך ביתו של ר' אייזיק ר' יעקעליש. תִפְאֶרֶת הַתְּמוּנָה שֶׁל הַדּוֹר. כִּי עֵדִים. יְבַכּוּ חַיִּים. אָבְדַן רוּחַ כִּבְגָדִים נִבְגָּדִים. עמוד 12. והשאלה לא עוזבת: הֲיוּכַל הַחֲלוֹם לְהַחֲיוֹת קְלַף שֶׁנִּנְטַשׁ. לְפַעַנְחוֹ מֵחָדָשׁ. שֶׁנֵּדַע, הַצֹּפֶן לֹא אָבַד. משחק המילים של השורש 'בגד' מיוחס לאובדן הרוח והנשמה הדומה לבגדים, שבגדו בהם, השליכו אותם ללא שימוש. ואז עולה הספק בליבו של המשורר. האם החלום והייעוד שנטל על עצמו יש בכוחם להחיות קלף קדוש שננטש? האם ניתן יהיה לפענח מחדש את הצופן היהודי הרוחני שלא אבד. והוא ממשיך לתהות: תּוֹרַת הַחַיִּים מֵעֵבֶר לַחַלּוֹנוֹת. כֹּה נִסְתֶּרֶת הַשָּׂפָה לַעֲנוֹת. מְיַחֵלָה לְנֵס. לְהַתְחָלָה. כְּכַלָּה, מְחַכָּה לְהִכָּנֵס. הַאוּכַל לְהַשְׁכִּים לְלֹא רַעַד הַיְּקִיצָה'. (התחדשות כזאת לא היתה, עמ' 13). השפה מייחלת לנס, להתחלה כמו כלה ביום חופתה. אך השאלה היא אם אני המשורר אוכל להשכים ללא הפחד של היקיצה מהחלום, האם אוכל לחבר את ההברות למילים? האם אוכל לכסות את השפה בפרוכת ולהצילה? ההתלבטות נעלמת בשיר 'המכתב לעתיד'. שם הוא מכריז על שליחותו: זֶה הַצַּו: כְּשֶׁהַדּוֹר אֵינוֹ. לָקוּם לְמַעֲנוֹ. נְשָׁמוֹת מְחַכּוֹת לְשִׁירָה, לַשּׁוּרָה שֶׁמְּחַכָּה, שֶׁנִּגְּרָה מִמְּגֵרָה (עמ' 15) הצו הוא ברור. כשהדור אינו יודע, יש לקום למענו. זוהי השליחות שנוטל עליו המשורר בעקבות הידיעה שנשמות מחכות לשירה הקשורה לארון היהודי, שירה שאינה נוטשת את ערכי היהדות אלא מחכה לשורה שנגרה ממגרה. משחק המילים שמקורם משני שורשים שונים אך צלילם הדומה מעשיר את התמונה. השורה נגרה מהשורש 'נגר' היינו, נשפכת מהמגירה שמקורה מהשורש 'גרר'. הנשמות בעם מייחלות לשירה שנגֶרֶת ונשפכת ממגירתו של המשורר. איך נראה העולם החדש הזה ללא ארון הספרים: בָּעוֹלָם הֶחָדָשׁ אֵין חוֹתַם תְּהִלָּה. קָשֶׁה לַגִּבּוֹרִים הַהֵם לְחַפֵּשׂ צֹפֶן מִלָּה בַּגַּן הַסּוֹדִי. בְּתוֹכָהּ. הַשִּׁירָה חַסְרַת מְנוּחָה. וְזָהַר יְחִידִי. הָעוֹלָם הִתְיַתֵּם. אִתּוֹ לְוִיִּים. יָפְיוֹ מִתְפַּזֵּר, נִפְרָם בְּבִגְדָּם, חַיָּיו שְׁבוּיִים. (ספר הזהב שאבד, הילד כמעט, עמ' 16). העולם ללא ארון הספרים היהודי איבד מזוהרו, איבד מיופיו ומתהילתו. חסרה מילת הצופן היהודי. העולם ביתמות, גם שירתם של הלווים נעלמה. בגדיהם היפים פרומים, והם שבויים בעצמם ובעולמם המיותם. זֶה שָׁקוּף. עוֹלָם עוֹרֵב אוֹרֵב בִּגְנֵבָה, טוֹרֵף חָמְרֵי בִּנְיָן, גּוֹזֵל שְׂפַת תְּהִלִּים. שְׁאֵרִיּוֹת גְּוִילִים, גֵּוָם נִשְׁחַת בָּעִזָּבוֹן. וּבָאֲרוֹן בְּכַד חֶרֶס שָׂרִיד, עִבְרִית בַּאֲרוֹן הַבְּרִית. שֵׁם וּשְׁאֵרִית. (הסופות מכסות לבבות, עמ' 33). העולם ללא ארון ספרים יהודי הוא עורב ואורב בגניבה. משחק המילים ההומופוני עורב ואורב מעצים את התכונות השליליות כמו גניבה, טרף וגזל של שפת הקודש ושפת הגווילים. העברית נותרת מיותמת בכד חרס. איום שכזה על טוהר הקיום מצריך את המשורר להתגונן. נֶאֱחַזְתִּי כְּיֶלֶד יָשָׁן בַּסִּימָן. בַּמַּשְׁקוֹף. שֵׁם עַתִּיק שֶׁנִּסְתָּר. שֶׁאִי אֶפְשָׁר, מְנַשֵּׁב, מְשׁוֹרֵר: נֶחְבָּא הַלֵּב, לְבַל יִהְיֶה אַחֵר. שׁוֹמֵר שְׁמוֹ וְזוֹכֵר. (שם). ההיאחזות במזוזה שבמשקוף - שם צפונה האלוהות, הסוד - מעניקה למשורר שמירה על הלב, שמירה על התום ועל היושר שכן הוא שומר את שמו וזוכר את בוראו. הקינה והצער על הדור שנטש את ארון הספרים רק מגבירים את הגעגועים לשירה שלמדו, ששרו והגו בכמיהה גדולה בילדותם. הַאִם יֵשׁ כֹּחַ לִשְׁכֹּחַ אוֹצָר שֶׁהָיָה כֹּה גָּדוֹל. (געגועים לאוצר, מעוף שנשאר - עמ' 24). הַשָּׂפָה וְהַגַּלִּים הֶחֱיוּ כָּל מָה שֶׁנָּשָׂאנוּ בְּקִרְבֵּנוּ, גַּם הָרוּחַ, גַּם הַחֲלָלִים בֵּין הַמִּלִּים. עמוד 25. השפה העברית מחייה את כל מה שנשאו בקרבם, הרוח וגם החללים שבין המילים מעשירים את נשמתם. הפעלים הם בלשון רבים שכן חוויות אלו משותפות לתאומו בלפור חקק בשיריו. ובסיום השיר הוא אומר: בִּכְתִיבָה תַּמָּה הַבַּיִת בָּכָה: זְמָן לְחַדֵּשׁ נְעוּרִים, לְכִי וְנֵלְכָה. עָשִׂיתִי מִפְרָשׂ. מִקְדָּשׁ לְרוּחָהּ. וְשָׁכַנְתִּי שִׁירָה וּשְׁבָרִים וּשְׂפַת אֱלוֹהַּ בְּתוֹכָהּ. שם. הטור הראשון מצטיין בעושר של צלילים. חזרה על האות ת' מעניקה תחושה של תום. הכתיבה התמה היא הזמן לחידוש הנעורים ומיד איזכור מהפיוט "לכה דודי" שמושר בקבלת שבת. הוא בונה מִפרשׂ לרוחה של הכתיבה ומשכֵּן שבּו שירה ושברים - שפת האל בתוכה. המשורר מפנים את קביעתו של הרב קוק, כפי שראינו לעיל. החזרה לארון הספרים מתבטאת לא רק בציטוטים מאוצרות היהדות אלא גם בהקדשת שירים לדמויות תנכ"יות שהמשורר מזדהה עימן. דניאל הנביא הוא עבורו דמות לחיקוי שכן: וְקָם לְלַמְּדֵנוּ סוֹד הָרוּחַ תִּבְרָא אֻמָּה. לִצְרֹף, לְלַבֵּן, מִקְדָּשׁ שִׁיבָה בַּחֲלוֹמָהּ. (דניאל משורר הפלאות, עמ' 35). שליחותו הלאומית של דניאל שובה את ליבו של המשורר וממנו הוא שואב סודות - מהי הרוח שבוראת אומה. ילדותם של הרצל ובלפור חקק מתקשרת לצופן ההתחדשות של גאולת עם ישראל המבטא את זמן הענווה. (שירת הלבנה, עמ' 38). כך הוא מבכה את המנורה שנשדדה והובלה לרומא, המשורר חש בקלונה ומכריז: לֹא מַתֶּם, כִּי נִחְיֶה: קַבְּלוּנוּ לְחֵיקְכֶם, לָעַד נְסַפֵּר. (עמ' 96). השליחות היא בזיכרון ובסיפור אירועי ההיסטוריה של עם ישראל. שאול המלך זוכה למספר שירים. דמותו מוארת וליבו אליו. הוא מחבר בין דמותו לבין דוד המלך. הוא מסכם שאבותיו חוזרים אליו מכל תלם ומותירים בו עוד סימן ועוד סימן (העין הרואה, העין הסולחת, הפחד, עמ' 101). בשיר על יונה הנביא הוא מנסה לעודד את יונה לא לברוח משליחותו אלא להפוך את נינוה לפלאים, כי הרי גם אתה בנביאים. שליחותו הנבואית של יונה קוסמת למשורר החש, שאף אצלו השליחות היא ממקום עליון וקדוש. יוכבד בת לוי ואיש לוי זוכים להתייחסות מיוחדת שההיסטוריה תספר לעד את מעשיהן. דמותו של משה המנהיג הדגול אף היא זוכה להתייחסות חמה ואוהדת. גם שרה אמנו והרגשותיה עם כניסתה של צרתה לביתה. זו שירת חייה. בנות צלָפחד מרשימות את המשורר לנוכח הצדק, שעשו עם אביהן. כשמגיע ליל הסדר ואומרים את ההגדה חשים התאומים: עַל כְּתֵפֵינוּ גּוֹרָל, בַּהַגָּדָה כְּנִשָּׂאִים מֵעַל. רִאשׁוֹנִים בְּסִפּוּר בְּהֶמְשֵׁכִים, לֹא נָחִים. נֶאֱחָזִים בַּפְּלִיאָה, בַּבְּרִית. רֶתֶת בַּבְּתָרִים וְנִשְׁבָּעִים: בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נָרִין בְּנֵי חוֹרִין. עמוד 136. קריאת ההגדה אינה מסתכמת בקריאה בלבד אלא ישנה כאן הזדהות של המשוררים עם לידתה של אומה ועם ההבנה שהם נושאים על כתפיהם את גורל עם ישראל. מרגש מאוד לראות את השירים המתייחסים לסופרים ולמשוררים של עם ישראל. עגנון, רחל המשוררת, פנחס שדה, הצייר ראובן רובין, הסופר נחום גוטמן, הצייר משה קסטל, אלכסנדר זייד. הרצל חקק מעריך את תרומתם לספרות, להתחדשות השפה העברית, לאומנות ולמסירות לארץ ישראל. האחים גדלו בהקמת המדינה והפנימו את המסר שהטמיעו בהם המורים: אַתֶּם חֲלוּצֵי רוּחַ, דּוֹר רִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה. חַיָּלִים שֶׁל שָׂפָה וּמִשְׁמָר. מָה נִשְׁאָר. (האם נוכל לשנות את העתיד, עמ' 44). אלא שהספק, האם יוכלו לממש את החזון שנטעו בהם כוסס בנפשם. כיצד ישיבו לשפה, שחוללה את כבודה כדי לקָרב את הגאולה? בסיום השיר הם מכריזים: לֹא בָּעוֹלָם שֶׁנּוֹסֵעַ מֵעַצְמוֹ, רַק עִמָּךְ אָנוּ וּבְדַרְכֵּךָ, אֲבָנַיִךְ זֹהַר צְהֻבּוֹת, אֶל כָּל אֲשֶׁר תֵּלְכִי נֵלֵךְ. (שם, עמ' 45). ישנה כאן הכרזת נאמנות לשפה העברית, זה הייעוד שלנו בדיוק כפי שעשתה רות, כשדבקה בנעמי. הַיניקה מארון הספרים היהודי מקשרת את המשורר לדמותו של ר' שמעון בר יוחאי שחיבר את הזוהר בהיותו במערה עם בנו אלעזר. המשורר מתחבר לחוויה הרוחנית העילאית: גַּם הָרִצְפָּה צוֹפָה: אֵין לָעוֹלָם קִיּוּם בְּלִי הַשָּׂפָה. סוֹד וְאֵינְסוֹף יִטְרֹף מִן הַהֲוָיָה. בִּכְאֵב יִדְלְקוּ דַּרְכּוֹ כְּשׁוֹאֵב מִנְּשִׁיָּה. עמוד 48. ובלשון של קִרבה הוא מבקש ממנו בסוף השיר: קוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְיִתְחַדְּשׁוּן מִלִּים עַל יְדָךְ. שם. הספר נחתם באופטימיות למרות העכירות, למרות הריחוק מן האוצר. אור התאומים ינצח, שכּן שירתם מותכת בהיסטוריה הרוחנית של דורות עם ישראל. שירתם היא תרומה לאומה - ואת ייעודם זה הם ממלאים באמונה ובטוהר הלב. הָאֲוִיר עַתָּה עָכוּר, הַכֹּל עָפָר. בֵּיתֵנוּ הָיָה מוּאָר. מִבַּעַד לָאָבָק יְנַצַּח אוֹר תְּאוֹמִים, יַכֶּה הַמַּשְׁמִים. שָׂפָה בְּחֻרְבָּנָהּ, אֲבָל לִבֵּנוּ זוֹכֵר הַמַּנְגִּינָה. דּוֹמֶמֶת וְשָׁטָה בֵּין עָבִים, וְהַלֵּב זוֹכֵר לְהָבִין: לֹא הִבְהוּבֵי הַחַשְׁמַל בָּנוּ, אֵלֶּה הַכּוֹכָבִים. אַתָּה קוֹרֵא שְׂפָתָם, שִׁירִים מֵתִים. כְּשֶׁדִּקְלַמְנוּ יָדַעְנוּ: שִׁירָה הִיא הִיסְטוֹרְיָה רוּחָנִית, שַׁלְשֶׁלֶת. מְגִלַּת תַּעֲלוּמָה. תְּרוּמָה לָאֻמָּה. לָהּ אָנוּ שָׁרִים. (היסטוריה רוחנית ופיה יגיד, עמ' 257). שירתו של הרצל חקק (וכך גם שירתו של בלפור חקק, כפי שהראיתי במאמרי על ספרו החדש) משלבת ישן וחדש. כך מתממשת הציפייה המשיחית: הישן יתחדש והחדש יתקדש.