מזלו של קיבוץ ארז שהוא מוסתר על-ידי גבעה מעיני הפלשתינים ואין אפשרות לירות עליו בכינון ישיר
▪ ▪ ▪
|
בראיון עם בן קיבוץ ארז בחור בשם שחר, יליד 1968, בנו של משה קופרמן (מן) עולה כי חבריו לשירות הצבאי גיבשו את השקפת עולמם בעקבות האירועים הביטחוניים שחוו ברצועה. חלקם דגלו בצורך בהיפרדות מוחלטת כלומר - שתי מדינות לשני עמים וחלקם חיזקו את העמדה שיש להיכנס לעומק הרצועה, לשלוט בה, לפחות באופן צבאי ולעולם לא לעזוב שוב. מזלו של קיבוץ ארז שהוא מוסתר על-ידי גבעה מעיני הפלשתינים ואין אפשרות לירות עליו בכינון ישיר. עם זאת הוא חש במתח הגובר והוא שיביא להתפוצצות אם לא יסומן אופק מדיני. הסיפר משתנה כאשר שומעים את דעתה של הנכדה עדן, ילידת קיבוץ ארז בשנת 1993. עשתה את מסלול הצבא הקרבי, טיילה בחו"ל ולומדת עתה יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. היא אופטימית ומתכוונת לחזור לקיבוץ ולהקים בו את משפחתה. היא בטוחה שהמנהיגות בעזה תתחלף וייווצר אקלים פוליטי של הדברות. הסב, משה קופרמן יליד נשר בשנת 1931, היה מגויס בתקופת לידת המדינה ובשנת 1952 הגיע עם גרעינו לארז. כל שבעים השנה היה ארז נתון לאיום של ירי, חדירות ושוד של מסתננים-טרוריסטים מהרצועה. מכיוון שהיה חדור תחושת שליחות עוד מימי התנועה, אירועים אלה לא ערערו מעולם את השקפתו שיש להיאחז בארז בכל מחיר. כמי שספג את ערכי מפא"י, שהפתרון הוא חיים זה בצד זה על בסיס גבולות 1967. הוא מדגיש את מוטיב היותו ישראלי-יהודי-ציוני. בניגוד לקולות פוליטיים חיצוניים הקוראים "לכתוש את עזה" הוא סבור ששני העמים נידונו לחיות ביחד ואין לרמוס את זכויותיהם. כרבים מוותיקי הנגב, שייסדו את הענפים העיקרים לקיום כמו פלחה, רפת, מטע, ועוד, הוא מאמין כי בסיס הפרנסה הראויה והמתאימה לאקלים ולאזור היא הבסיס לשינוי בתפיסת תושבי הרצועה כלפי העוטף ולכן דאג כמו רבים אחרים לשלמות ההסדר של יציאת פועלים מעזה על בסיס יומי לישראל.
|
|
|
קיבוץ בארי [צילום: משה מילנר/פלאש 90]
|
|
קיבוץ בארי התפרסם ביכולתו לתת בית לעולים חדשים שבאו מעירק ומארצות ערב אחרות
▪ ▪ ▪
|
אברהם הברון, מוותיקי בארי, יליד גרמניה 1926, זכר שעיקר העיסוק היה סביב ההכנות לעליית 11 הנקודות ולאחר מכן הגנה על קו המים. הוא, כמו רבים אחרים חש עצמו כמי שנועד ליישם את רעיונות הציונות, שליח להתיישבות הנגב. שושן, בת המשפחה ראתה בחקלאות הניסיונית בזמנו בבארי ענף מכובד והלכה ללמוד על מזיקים לחקלאות עד רמת דוקטורט. קיבוץ בארי התפרסם ביכולתו לתת בית לעולים חדשים שבאו מעירק ומארצות ערב אחרות. הוקמו דפוסים של חינוך "חברות נוער" וכך הקיבוץ גדל וכן שלח מטעמו חקלאים לקיבוצי הנגב. צחור לא מצא בבארי רצון לנקום בארגונים שיורים על יישובי הדרום: "בשיחות שקיימתי עם חברי בארי בהזדמנויות שונות לא מצאתי שנאה או רצון לנקמה... ברור לכולם בבארי שאין מענה צבאי ללא פתרון מדיני...". דוגמה נוספת: בקיבוץ השומר הצעיר "זיקים". אצל דני חויבויניק, יליד 1936, משפחה רב דורית נשמעו דברים קצת בסגנון אחר. דני היה שותף להקמת רפת גדולה ומשוכללת בנגב לאחר שחלומו על הקמת עדר צאן לא היה רווחי. דני הוא דוגמה לחבר קיבוץ מגויס לכל החיים שעשה את כל התפקידים האפשריים וממשיך להאמין במסגרת ששמה קיבוץ. לאחר ששת הימים פיתח רשת מסחר עם העזתים בהיותו מנהל מפעל מזרונים של הקיבוץ. דגי גאה ששניים מבניו החליטו להקים את משפחתם בקיבוץ. אחד מבניו עבר את תהליכי השינוי החריפים שעברו קיבוצי השומר הצעיר במיוחד בכל הנוגע למעבר ללינה משפחתית לאחר מלחמת המפרץ ופתיחת שטח הרחבה לבנייה פרטית. דני שראה כבר הכל טוען כי הקיבוץ נמצא במצב כלכלי וחברתי טוב. נשארנו כאן מוסיף דני, כי זיקים נותר קיבוץ שיתופי שדואג לכלל החברים. למרות המצב הביטחוני מאמין דני ביכולת הקיבוץ לקיים חברה משגשגת.
|
|
|
כפר מימון בהינתקות [צילום: לע"מ]
|
|
כפר מימון בניגוד לרוב יישובי העוטף לא סבל בתקופה הראשונה מקסמים אך נפגע מגניבות רכוש והטמנת מוקשים של טרוריסטים מעזה
▪ ▪ ▪
|
צחור עושה השוואה בין ישוב דתי, כפר מימון שעלה לקרקע בשנת 1959, לבין היישובים החילוניים בעוטף בכל הנוגע לקשר בין אמונה, תחושת שליחות, הצמדות לחקלאות ועוד. מייסדיו, בניגוד להבטחת הרמטכ"ל דיין, לא הגיעו לנח"ל המוצנח אלא ייושבו מיידית ליד קיבוץ סעד במושב עזוב שנקרא - יושביה. הצעירים רצו להקים מושב חדש אך דין התנועה הכריע והם היו לחלק מגוש דתי בנגב המערבי. הצעירים התמחו בגידול פרחים ואף סבלו מהחלטת השותפים מבארי שלא לשווק לגרמניה על בסיס מוסרי. כפר מימון בניגוד לרוב יישובי העוטף לא סבל בתקופה הראשונה מקסמים אך נפגע מגניבות רכוש והטמנת מוקשים של טרוריסטים מעזה. המייסדים סירבו לשלוח את ילדיהם להתחנך בסעד והקימו מערכת חינוך משלהם בסיוע ח"כ חזני. הדור השני עזב ברובו בשנות השבעים והתיישבו רובם בגוש-קטיף או ביהודה ושומרון. לאחר שצחור ראיין את המשפחה השנייה הוא קבע: "...מצאתי את כפר מימון חיים היום בדיוק על-פי הערכים שאותם ספגו בבית הוריהם בכפר הרוא"ה. שילוב יוצא דופן של בין כבוד לאדם באשר הוא יחד עם הידיעה שהגשמת הציונות מחייבת התמסרות לארץ ולאדמתה". בראיון עם בנם של אחת המשפחות הוותיקות סיפר הבעל כי הוקסם מהחלוצים בראשית המאה והחליט עם משפחתו לעבור לכפר דרום. הוא ראה עצמו כממשיך "השומר" ו"ההגנה". הבן עדיין מגנה את "פינוי גוש-קטיף" ומגנה את ההנהגה של אותה עת. הבן מדגיש את היותו של כפר מימון פתוח לסיוע לכל מושב או קיבוץ דתי ובימי הפינוי (גוש-קטיף) פתח חמ"ל שהיה למרכז מנהיגות מרד המפונים. אשתו של הבן מכירה בעובדה שלעולם לדעתה לא ישרור שקט בעוטף וכך הם מגדלים חמישה ילדים. החיים לדעתה יתנהלו בין מבצעים לרגיעה ויש לנצל את תקופות הרגיעה לפיתוח ההתיישבות.
|
|
|
כרם שלום [צילום: משה מילנר/לע"מ]
|
|
"מי שרוצה להתרגש ולחוות את הציונות העכשווית בכל תפארתה, מוזמן להגיע לכרם שלום. בני נער, מתנדבים, חיילים ואזרחים מכל הארץ משתתפים יחד עם תושבי הקיבוץ, במבצע ציוני מדהים של שיקום פני הקיבוץ"
▪ ▪ ▪
|
צחור החליט לראיין את תושבי כרם שלום, קיבוץ שעבר משברים כלכליים וחברתיים ואף החליף כמה פעמים את התנועה המיישבת. תחילה ישבו שם גרעיני נח"ל של בני עקיבא (1956) ולאחר מכן הקיבוץ הארצי השומר הצעיר לקח את המקום תחת חסותו (אזרוח חל בשנת 1968). גילוי נאות: בעת שהותי בלהב, שימשתי כמדריך לחבורת בני הקיבוצים שאמורה הייתה לחדש את הקיבוץ בכרם שלום. לאחר כמה שנים שוב התפרק הקיבוץ. הובאו מדריכים מתנועות אחרות ולבסוף הוחלט להפכו לקיבוץ מופרט. צחור שואל את החבר שהוא ראיין האם צורת קיבוץ מופרט עמידה יותר מול ההפגזות בעזה וכיצד למרות הסבבים הבלתי פוסקים עדיין יש משפחות (בעיקר דתיות) שהצטרפו לקיבוץ ומוכנות לגדל את ילדיהם מתחת לשמים המופגזים לעיתים קרובות. מסתבר מתשובות מרכז המשק שבואן של המשפחות הדתיות רק חיזק את הקיבוץ, גיוון את החיים החברתיים והרגיע מתחים פנימיים. העובדה שהקיבוץ החליף עמדות פוליטיות ותנועות מיישבות לא תרמה לחוסן החברתי לאורך השנים והיו תקופות "שהקיבוץ היה ריק". גדי ירקוני ראש המועצה האזורית אמר: "מי שרוצה להתרגש ולחוות את הציונות העכשווית בכל תפארתה, מוזמן להגיע לכרם שלום. בני נער, מתנדבים, חיילים ואזרחים מכל הארץ משתתפים יחד עם תושבי הקיבוץ, במבצע ציוני מדהים של שיקום פני הקיבוץ. זהו קיבוץ שחווה משבר בשנים האחרונות וכיום, בזכות הרבה נחישות ואמונה, הוא חווה פריחה מחודשת, אנושית וסביבתית. אנו רואים כאן עשייה ציונית שאני לא זוכר כמותה בשנים האחרונות. מרגש לראות את הקיבוץ יפה ושוקק חיים. זוהי הגשמה של חזון".
|
|
|
רקטה בשדרות [צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]
|
|
שדרות כיום היא עיר צומחת שאליה מצטרפים מדי שנה מאות צעירים שרואים בה עיר-בית לשנים רבות
▪ ▪ ▪
|
יגאל צחור בחר בשדרות לראיין את בני הדור הצעיר בשדרות המופגזת כבר לאורך 18 שנים במבצעים השונים. השאלה שהציג בפניהם ניסתה לתהות על העובדה מדוע הבנים והנכדים, לאחר כל כך הרבה שנות סבל, מחליטים להישאר בשדרות המופגזת ויותר מכך, רבים שעזבו וחיים במרכז חוזרים לחיות בשדרות. אצל רובם בולטים בתשובה ובראיונות אלמנטים זהים: גאווה על שהעיר הצמיחה להקות מוזיקה וקצב שהתפרסמו בכל ישראל והן מכילות מסורות של המייסדים; הקשר הטוב שנוצר בין הדור השלישי, המשכיל, עם קיבוצי הסביבה בעיקר בתחום החינוך, הכלכלה והסביבה; עיסוק הולך וגובר בחשיפת תולדותיהם של המייסדים, של העיר בשנותיה הראשונות והשורשים שהובאו מצפון אפריקה ושוקעו בנגב המערבי. כזכור שדרות כיום היא עיר צומחת שאליה מצטרפים מדי שנה מאות צעירים שרואים בה עיר-בית לשנים רבות. בניגוד למשל לבית שמש, לא נוצר עימות מתמיד בין דתיים לחילוניים ובשדרות נוצר מרקם חיים משותף לדתיים לאומיים וחילוניים. יתר על כן, צחור אף ראיין סטודנטים במכללת ספיר שם יכול היה צחור לקבוע כי "ברבות השנים, המכללה הייתה מוקד להורדת המחיצות בין הקיבוצים לשדרות. המפגש המשותף על ספסל הלימודים יצר חברויות מיוחדות. סטודנטים מהקיבוצים התארחו אצל חבריהם בשדרות ולהפך. בשנות השישים והשבעים רכשו הקיבוצים סחורות באמצעות ארגוני הקניות שלהם והיום, יותר ויותר, רוכשים ומבלים הקיבוצניקים במרכז הקניות של שדרות". בפרק האחרון דן צחור בשאלה כיצד מצטייר אזור עוטף עזה בעיני התקשורת. הוא בחר את חודש נובמבר 2018 והשווה בין אמצעי התקשורת (ערוצי הטלוויזיה, העיתונים והמקומונים). רובם מזדהים עם התושבים ומסכימים שזהו עוד סבב ואין לראות את סוף העימות. באפילוג כותב צחור כי גילה במסעו זה את תחושת הגאווה היהודית-ציונית שאפיינה את המייסדים. ובמשפט האחרון בספר הוא מקדיש את הלקח העיקרי מקובץ הראיונות שערך: "תנו לחיות בשקט". כפי שאמרנו בפתיח - צחור ערך ניסוי חברתי מעניין: למפות את הרגשות, התחושות והזיכרונות של שלושה דורות בעוטף עזה ולנסות ולמצוא את האלמנטים המשותפים ביניהם. לפני יציאתכם באביב המאוחר ובקיץ לטיולים באזור - קראו בספר. חובה. שווה. עיון נוסף נאור מ', יישוב הנגב, תשמ"ו. גרדוס י' ושמואלי א', ארץ הנגב אדם ומדבר, תשל"ט. אפרת א', עיירות הפ-יתוח בישראל, 1987. פורת ח, מישימון לארץ נושבת, 1996. זרובבל י', מדבר, אי, חומה, 2023. תיקים וספרי יובל של יישובי עוטף עזה, ארכיון טוביהו, אב"ג.
|
|