משבר תקרת החוב בארה"ב נפתר: בית הנבחרים אישר (1.6.23) את השעיית התקרה למשך שנתיים ואת הקיצוצים בתקציב, וכעת צפוי אישור הסנאט להסכם שגיבשו הנשיא ג'ו ביידן ויו"ר בית הנבחרים, קווין מק'ארתי. דייוויד לאונהרדט, בעל טור בניו-יורק טיימס, סבור שביידן גם ניצח וגם הפסיד. הוא השיג עסקה טובה לדמוקרטים, במחיר ויתור על העיקרון של אי-ניהול מו"מ בנושא תקרת החוב. אם הדמוקרטים לא רוצים שידור חוזר בהמשך, יהיה עליהם לשנות את האסטרטגיה של הטיפול בסוגיה.
כיצד ביידן ניצח לבחירות יש השלכות, ובשנה שעברה חילקו הבוחרים את השליטה בארה"ב בין הדמוקרטים (הבית הלבן והסנאט) לבין הרפובליקנים (בית הנבחרים). גם בהעדר תקרת חוב, שתי המפלגות היו צריכות לשאת ולתת בנושא התקציב – והעסקה הנוכחית היא עסקה תקציבית. זהו חוק לטווח הקצר, ללא כל ניסיון לפתור את האתגרים הפיננסיים ארוכי הטווח בפניהם ניצבת ארה"ב, וללא קיצוץ בתקציב אלא צמצום עלייתו בשנתיים הקרובות.
הרפובליקנים ניצלו את שליטתם בבית הנבחרים כדי להתעקש על כמה שינויי מדיניות, כולל פחות הוצאה בתחום האזרחי, פחות מימון להעמקת הגבייה והקשחת חלק מתנאי הסף לסיוע ממשלתי בתחום המזון. הדמוקרטים הגנו בהצלחה על מטרותיהם המרכזיות, כולל החקיקה בתחומי האקלים, ביטוח הבריאות והתשתיות. ביידן יוכל לצמצם חלק מן הקיצוצים על-ידי ניוד כספים בין סעיפי התקציב.
חשוב במיוחד הוא תחום האקלים, ממשיך לאונהרדט. החוק לא רק משמר את כל הסובסידיות לאנרגיה נקייה שאושרו אשתקד, אלא גם כולל הסכמה דו-מפלגתית להסרת חלק מן המכשולים המעכבים את המעבר לאנרגיה כזו. ביידן אומנם נאלץ להשלים עם צינור נפט גדול במיוחד, אבל נשיאים אינם קוסמים והוא הוכיח ששינויי האקלים מצויים במקום גבוה בסדר העדיפות שלו.
בהתחשב בקיצוניות של הרפובליקנים ובנכונותם להוביל לתוהו ובוהו, הייתה סכנה אמיתית ששיחות תקרת החוב ייכשלו וארה"ב תיקלע למשבר פיננסי חמור. במקום זאת, השכילו ביידן ומק'ארתי להגיע לעסקה פוליטית קלאסית שהותירה ללא פגע כמה מהישגיו הבולטים של ביידן. זוהי תזכורת לכך שהוא הנושא ונותן המוכשר ביותר בבית הלבן מזה עשרות שנים.
כיצד ביידן הפסיד דנמרק היא המדינה היחידה בעולם מלבד ארה"ב שיש בה תקרת חוב, ואם חושבים על זה במונחים של תקציב משפחתי – מדוע כל העולם נמנע מקביעתה. בני משפחה צריכים לדון לעומק בשאלה האם ניתן לרכוש מכונית או דירה, אבל ברגע שרכשו אותם – אין טעם לדון בשאלה האם לשלם תמורתם, והתעסקות בה רק תחמיר את המצב. זו הסיבה לכך שביידן ואנשיו התעקשו, גם בפומבי, שלא ידונו כלל בהעלאת תקרת החוב. הם הסבירו, כי נכונות לנהל מו"מ תעודד סחטנות עתידית; צריך להעלות את התקרה ללא תנאי, ואז ביידן ישמח לשאת ולתת על התקציב.
בפועל, הם נאלצו לא רק לשאת ולתת, אלא גם להגיע לעסקה. לשם ההגינות יש לומר, כי ייתכן שלא הייתה לביידן ברירה. אם היה עומד בסירובו והיה מתחולל משבר, האשמה הייתה מוטלת עליו. אבל כניעתו מלמדת שהמדינה כולה תצא נשכרת מפתרון ארוך טווח לבעיית תקרת החוב. כל עוד התקרה קיימת, טוען לאונהרדט, היא תיצור אי-ודאות כלכלית ותתן לרפובליקנים עוד הזדמנות לדרוש קיצוצים בתקציב.
יש פתרון פשוט: הקונגרס יכול בכל רגע לבטל את תקרת החוב או להעלות אותה לרמה שלא תצריך טיפול נוסף במשך עשרות שנים. חלק מן הסנאטורים הדמוקרטים, פרוגרסיבים ומתונים כאחד, מעדיפים גישה זו וניסו לקדם אותה כאשר המפלגה שלטה גם בבית הנבחרים בתחילת כהונתו של ביידן, אבל כמה מעמיתיהם בלמו זאת מתוך דאגה לגרעון.
דרך נוספת לפתור את בעיית תקרת החוב עשויה להיות כאשר הנשיא יהיה רפובליקני. כאשר דונלד טראמפ ישב בבית הלבן, הדמוקרטים בקונגרס העלו את התקרה בלי לבקש דבר בתמורה. דמיינו שהם היו דורשים בתמורה להעלות אותה לרמה בה הנושא לא יהיה רלוונטי במשך עשרות שנים; סביר להניח שהנשיא היה תומך בביטולה המוחלט. בלי פתרון בסיסי, ארה"ב נדונה לטלטלות חוזרות ונשנות; להתראות ב-2025.