זיכרון רחוק שקראתי מזמן ואיני זוכר מה המקור: כאשר נסוג צה"ל מרצועת עזה לאחר מבצע סיני ב-1957 נראה הרמטכ"ל משה דיין בין אחרוני השיירה, שספגה קללות ואולי גם יידוי אבנים מהפלשתינים. שאלו את דיין מדוע היה בין אחרוני המפונים והשיב כי קציני צה"ל נהנים מן החוויה בעת הישג או ניצחון, וצריכים לחוש אותה גם ברגעים קשים. נזכרתי בכך היום לנוכח הוראתו של בנימין נתניהו לשרי הליכוד להדיר רגלם מהמצעד לכבוד ישראל בניו-יורק. זה מצעד ראוי ומכובד, זוכר שנכחתי כמה פעמים. אבל ממשלת הביזה החליטה לנצלו לטיול על חשבוני כמשלם מיסים. נחיל של שרים וקצת ח"כים ומאבטחים וחדרי מלון. בנדיבות כיד המלך. כצפוי וכראוי נשמע בשוליים גם קולה של המחאה - זו אשר באה להתריע נגד הדיקטטורה השיפוטית ויוקר המחיה שהעמיסה על משלם המיסים הנאנק תחת עולה (הריבית למשלמי משכנתאות עלתה ב-4.75%. לפי קרן מרציאנו האמינה שליש מזה בגלל יריב לוין ושמחה רוטמן ושאר המרעים). הגיעו חומסי הקופה הציבורית לאמריקה, ולא עמד להם כוחם לעמוד בסבלה של הדמוקרטיה המקומית. אופיר אקוניס פחד ונמלט; שמחה רוטמן איבד את עשתונותיו וחטף מגאפון; וביבי שנמלט עתה מכל מפגש הורה לשרי הליכוד להיעדר מן המצעד. אם כן - שיחזירו את כסף טיולם הפרטי ל"ארץ הזהב" (כך כינו המהגרים היהודיים שיצאו בתחילת המאה ה-20 ממזרח אירופה אל ארץ יעדם אמריקה) לקופת המדינה. הרי אפילו את תפקידם בבזבוז לא ביצעו כראוי. כבר מזמן היינו צריכים להוריד מעליית הגג את הסיסמה הנכונה והישנה - "מושחתים, נמאסתם". באמת מושחתים, באמת נמאסו.