חומר למחשבה
"אנחנו טובעים במידע" - סיכם מן-דהוא בטוויטר - "וכמהים לידע".
כישלון
זה מתנהג כמו כישלון; זה נשמע כמו כישלון; זה נראה כמו כישלון. האם התקרית ביום שבת, שנפלו בה שלושה חיילים בגבול מצרים, הינה עוד אחד מהמוני מהכישלונות ומהתקלות המבצעיים, שצבאנו מפנק אותנו בהם ב-56 השנים, שחלפו מאז מלחמת ששת הימים?
המאמץ האדיר של מפקדי צה"ל להסביר, עוד בטרם תחקרו את הכישלון, כי הוראות הפתיחה באש לא גרמו לנפילת החיילת והחייל מגוחך, ופעל דווקא לשכנעני, שיש ממש בטענה נגד הוראות הפתיחה באש בגזרה. עכשיו כולם מספרים על תחקירים. ואני, טיפוס שלילי במיוחד, שבמהלך טירונותי ב"גולני" הפסקתי להאמין כי קציני צה"ל דברם אמת (וזה סיפור חמור ועצוב אחר, שכבר דשתי בו הרבה),- נזכר בהרבה צ׳יזבטים ושקרים בוטים, שהאכילונו קצינינו ומפקדינו הנמרצים במהלך השנים.
כחייל פשוט בחי"ר, איני מאמין, שמשמרת של שתים-עשרה שעות במדבר יעילה. כקשָר, איני מצליח לקלוט איך במהלך כמה שעות, כשלא נוצר קשר עם החיילים בתצפית, לא נדלקו נורות אדומות במפקדות ולא יצא סיור לבדוק מה אירע בשטח. בקיצור, ככל שמתפרסמים נתונים על האירוע, מתעבּים סימני השאלה לחשרת סוּפה.
אחד הסימנים המתועבים לכישלון הנו הניסיון המסוכן לסתום את פיות המבקרים בשם הדאגה לכבוד הנופלים. כבוד החללים במקומו, ולא ייפגע אם נחקור בזמן אמיתי - לפני שיתבצעו תיאומי גרסאות - את האירוע. כבוד החללים רק יתרומם ויתעלה אם כתוצאה מתחקיר האירוע יופקו לקחים, שימנעו נפילת חיילים נוספים.
שילמנו עוד מלפני קום המדינה מחיר יקר וכבד מנשוא על אי-תחקור אירועים ביטחוניים וכישלונות צבאיים. אי-תחקור אירועים ואי-הפקת לקחים הוטמעו בתרבותנו הצבאית עוד לפני קום המדינה, והפכו לחלק חשוב ב-דנ"א של צבאנו ושל מערכת ביטחוננו. במקום לעסוק בתחקירי אמת עסוקים צה"ל ומערכת הביטחון בכסת"ח למפקדים ובמעשיות סבתא לציבור בסגנון הנסיך מינכהאוזן, הנקראות במקומותינו, "מורשת קרב" .
העם צריך לדעת מה אִתרע ביום שבת, ולמה נהרגו שלושת החיילים. לפני יותר ממאתיים שנה, כתב תומאס ג׳פרסון, מזכיר המדינה האמריקני, לשליח ארצות-הברית לשיחות עם צרפת, שהציע לשקר בדיווחים לעם האמריקני: "אחיך האזרחים חושבים שיש להם הזכות לקבל מידע מלא... [על המלחמה הקר̤בה] בזיעתם ישלמו על תלאות המלחמה, ודמם יזרום לכפר על תוצאותיה" (מכתב לאלברידג' ג'רי, 16 בינואר 1799). דבריו נכונים ותקפים גם כאן ועכשיו, כי בנפשנו הדבר.
דיבה
אביעד גליקמן, הכתב לענייני משפט של ערוץ 13, הידוע בכינוי, "דליפמן", בשל היותו דובר מתנדב של פרקליטות המדינה שפרסם הרבה הדלפות פליליות בשירות הפרקליטות, חויב בהוצאת דיבה לפני כחמש שנים בהיותו בערוץ 10 על אסף דעבול, חבר מועצת העיר ראשון לציון ומשנה לראש העירייה.
בארצנו ובעולם חיוב בהוצאת דיבה נובע מכך, שהשופט/ים השתכנע/ו, שהדברים הנם שקר. בעניין גליקמן, קבע השופט כי "הדיווח של גליקמן היה רחוק מדי מהמציאות, כלל מספר לא מועט של פרטים לא מדויקים וחטא לאמת".
במדינות מתוקנות עיתונאי שחויב בהוצאת דיבה, מוצא במהרה את עצמו מחוץ למערכת. כך קרה לטאקר קרלסון, שרשת החדשות פוקס האמריקנית הורשעה באחרונה בגין דיווחיו ופרשנותו על זיופים בבחירות לנשיאות ארצות-הברית בשנת 2020 בהוצאת דיבה, והושת עליה קנס עתק.
לעומת זאת, בביצת העיתונות הישראלית מככבים כמה עיתונאים, שחויבו לא פעם אחת בלבד בהוצאת דיבה. ואיני מתכוון לאילנה דיין (ד"ר למשפטים בפני עצמה), גברת "עובדה", שבית המשפט העליון ביצע צוקאהרה כפולה, פליק-פלאק ועוד כמה תרגילים לשוניים מסובכים, כדי לטהרה מהוצאת דיבה על סרן בצבא. בן-תמותה רגיל לא היה זוכה, כנראה, לפריווילגיה כזו במחוזותינו.
הפרדה
אני מתנגד בחריפות לשילוב נשים בתפקידי לחימה בצבא - משני טעמים עיקריים: ראשית, גוף האישה אינו בנוי למאמץ הנדרש מלוחם (ואיני מתייחס לאשה מסוימת, אלא לנשים ככלל). שנית, הפרקטיקה מלמדת, כי הצבאות בעולם הורידו את הקריטריונים, כדי לשלב נשים בתפקידי לחימה (עיינו בערך טנקיסטיות בצה"ל ובערך הספסל במעבר קיר). כלומר, שילוב נשים בתפקידי לחימה מנחית את הכשירות המבצעית של הצבא.
התהליך התחיל בארצנו ללא שום בקרה בעקבות פסיקת בג"ץ בעניין אליס מילר (4541/94). מאז הניב התהליך, שהחל בקורס טיס, רק ארבע טייסות קרב וכשישים נשות צוות אוויר. העלות אדירה, והניסוי פגע בסיכויי נערים מוכשרים להיות טייסים ואנשי צוות אוויר. התהליך גם הניב כמות אדירה של פצועות ושל נכות בקרב לוחמות בגדודים המעורבים - הרבה יותר מאשר בקרב לוחמים, ששירתו בגדודים המעורבים.
הוויכוח סביב שילוב נשים בלחימה התעורר בשבועות האחרונים, שלא בצדק, סביב מותה של לוחמת מג"ב במהלך אימונים בבסיס מכמש וסביב נפילת החיילת מהגדוד המעורב "ברדלס" בתקרית בגבול מצרים. רצוי ונכון להפריד בין הסוגיות. מות השתיים אינו קשור לסוגיית שילוב נשים בתפקידי לחימה, אלא לנהלים ביחידותיהן ולשמירה על תקנות הבטיחות - כלומר, למשמעת. ועל כך הלין כבר בדוח ועדת אגרנט רא"ל חיים לסקוב, אך זרה לרוח את אנחתו.
דף מזיכרוני
בבוקר שבת, ארבעה ביוני 1967, הייתי בים, וכיוון שהייתי ג׳ובניק, כתב צבאי ב"במחנה", הייתי כנראה היחיד מבני מחזורי שבילה בחוף הים בנתניה. למחרת שמענו שיפה ירקוני ולהקת פיקוד הצפון יופיעו בערב בפני אנשי שייטת 13. אחת מפקידות המערכת דחפה שניסע להופעה כיוון שרצתה לפגוש את יהודה ברקן, שכני מנתניה שהיה בלהקה, והבטחתי לסייע לה. נסענו בהרכב מלא - שתי פקידות "במחנה", נהג ואני - ואפילו הונצחנו בתמונה, שפורסמה באחד מאלבומי הניצחון המתועבים שהכו בנו אחרי המלחמה.
בבוקר מיהרתי למערכת מיד אחרי שירת הסירנות שהכריזו על המלחמה. ירדתי אל הגזלן וקניתי משהו ללעוס. אחר התארגנות יצאנו צלם, כתב ואני, ברכב מגויס למפקדת פיקוד הדרום בבאר-שבע. לא היה לנו מה לעשות שם וגם יותר מדי מידע לא השגנו. נשלחנו לכיוון ניצנה, ולמעשה רדפנו אחר הגבול שהתרחק במהירות מערבה.
עם ליילה עצרנו לפני מתחם אום כתף. אמרו, שבלילה יתקפו כוחותינו אותו. כיוון שלא הבאנו אתנו אוכל ושתייה החלטתי לנצל את השעות עד להתקפה לשינה קלה. התרחקתי מה"כביש", שהיה דרך עפר כבושה, ונרדמתי בחיקה של דיונה. "אתה מטומטם?! ישנת כמו פגר", אמר לי הצלם, או הכתב. "איך יכולת לישון כשעברו כאן כמה טנקים"?!" אחרי המלחמה ביררתי, ו"כמה טנקים" הייתה רק אוגדת אברהם יפה, שנעה לעבר מצרי מיתלה.
התנערתי, והודיתי לסא"ל שאול ביבר, שהיה מפקד תורן אכ"א, ולחץ, שאקבל באפסנאות מחנה המטכ"ל בקריה תת-מקלע "עוזי" ומחסנית אחת ולא רובה צ׳כי. לחצתי על הנשָק, שריחם עליי ונתן לי עוד מחסנית. חמוש ב"עוזי" ובשתי מחסניות ללא ציוד אישי, ללא קסדה (באפסנאות הקריה היו רק קסדות "צלחת" בריטיות, שהתביישתי לחבוש) וללא חגור, הצטרפתי לכוח הלוחם, ומאז לא ראו הצלם, הכתב והנהג אותי. לכן, דיווחו בחוזרם למערכת שנעלמתי.
למחרת הצטרפתי לאנשי המילואים של סיירת חטיבה 99, שכבשה את אום כתף, והמשכתי אתה לאל עריש, לביר גפגפה, לאבו רודיס, לג׳בל קתרינה, לטאבה, לאילת - עד שחרורם במחנה ליד רמלה. יגע, מלוכלך ורעב הגעתי בצוהרי יום שישי הביתה. אז לא היו טלפונים, וכשיצאתי למלחמה הייתי "סבון" ולא לקחתי עמי הרבה כסף, מפתחות, או תעודות מיותרות. לכן, לא היו לי אסימונים לחייג למערכת, כדי להודיע על שובי.
אבי פתח את דלת, ונדהם. במערכת אמרו לו שנעלמתי והנה אני מולו שזוף מדי ומחייך. לא היה לי מושג על הסבל שעבר מאז שחיפשני במערכת ביום השני למלחמה, אחרי שניצל בנס מהפצצה של מטוס עירקי ברחוב הראשי של נתניה.
חייכתי, אך כבר לא הייתי הנער ששש אלי-קרב ביום שני בבוקר. בצהרי יום רביעי, הרגתי מטווח אפס חייל מצרי שצץ בדרכי לטהר תעלה במתחם האחורי של אום כתף. כידונו שרט את בגדי ההסוואה הכבדים והמנומרים שלבשתי ודמו ניתז על בגדיי, שלא הוחלפו עד שובי הביתה. בפעם הראשונה בחיי ראיתי את אבי בוכה. עמדתי לידו, וליטפתי את ראשו. עדיין הייתי נער, וטרם הבנתי מה היא דאגת אב.
"ירושלים שוחררה. הר-הבית בידינו", אמר לי כשנרגע.
"יודע", עניתי בחצי כעס.
את הבשורה על שחרור ירושלים שמענו באל עריש כשעה אחרי שדוּוחנו כי דני ורדון, סמ"פ הסיירת, נפל. הבשורה המרה הלמה בסיירים, אנשי מילואים ותיקים, שרובם לחמו במלחמת סיני והם ישבו המומים וכואבים בג׳יפים, בקומנדקרים ועל החול לידם, ובהו בשתיקה רועמת. חלק התייפחו. דני, שהיה צעיר מכולם היה אדם מיוחד במינו, חייל מצוין וקצין אהוב במיוחד.
"לך מכאן!" צעק אחד הסיירים על קצין ממפקדת החטיבה, שטרח להסתובב בג'יפו בין הכוחות, ולעדכנם בבשורת השחרור.
ביום ראשון בבוקר הופעתי במערכת "במחנה" עטור זקן, שמלווה אותי מאז, וסיפרו לי, שבגיליון המיוחד על המלחמה הופיע סיפורי "במערב יש הרבה חדש", שכתבתי בחטף בחולות אום כתף, ובקושי הצלחתי לשכנע טייס מסוק סיקורסקי S-58 לקחתו אתו, כדי שיועבר למערכת, בהתאם לסיכום עם מפקדת החיל.
סיפרתי לעמיתיי במערכת על קורותיי במלחמה ובסיני, ואז הגיעה המשוררת דליה רביקוביץ', שהייתה זוגתו של יצחק לבני העורך. כשהציגו אותי בפניה, התרגשה. ביקשה שנלך לחדר צדדי, וסיפרה לי סיפור מזעזע על היחס לאבי, שבא לחפשני במלחמה. "אמרו לו, שאין מושג היכן נעלמתי, ושיחזור לביתו. אביך ישב חיוור והמום בפינה, כאילו חבט אגרוף קשה בפניו. ניגשתי אליו, והרגעתי אותו". אבי אישר בדמעות את סיפורה, ומאז אני מוקיר את דליה רביקוביץ', כאשה, ולא רק כמשוררת.
