עולם עכשווי בניחות מבושם של מיטב האתמול בעמק יזעראל

טיולים בעולם ובארץ מרחיבים את אופקו ואת דעתו של כל אדם, אם בצדה קיימת המשמעות המתבקשת. אני אינני יוצא מכלל זה. אלא שאלה התמעטו דרסטית עם מגיפת הקורונה ואחר כך עם הגיל, אף שלפני שנה קפצנו בנותי ואני לאבו-דאבי ודובאי. ביקור מרתק. עם זאת הסיורים בארץ היפה שלנו היו בזמן האחרון מוגבלים למשימות כמו הרצאות, השתתפות באי אלה אירועים וזהו. הפעם ביום הולדתי ה-95 כששאלו אותי בנותיי מה המתנה שאני מבקש אמרתי: טיול של יום באתר מעניין. בתי הבכורה נתי (ענת) ובעלה יורם החליטו לקחת אותי לביקור במשכן לאומנויות בעין חרוד ובסביבה, לרבות ה"סחנה" וסיור ממונע בגלבוע המרתק לעצמו ומהווה מצפור מהמם על חלקים שונים של העמק. ביקרתי בסביבה אלא שזה היה לפני הרבה שנים ואם אינני טועה מטרת הביקור הייתה קיבוץ תל יוסף הקרוב לעין חרוד. כמי שחובב גבינות צהובות ונהנה מהן עד עצם היום הזה, רציתי לעמוד על תהליכי היצור ובתל יוסף מצוייה המחלבה הגדולה ביותר של תנובה לייצור גבינות קשות. מעין סקרנות אובססיבית של גרגרן כרוני. אגב עשיתי זאת גם בהולנד, שגם היא מצטיינת בייצור גבינות קשות. המקור הטבעי למחלבה ב"תל יוסף" הוא המשק השכן, הרפת של "עין חרוד". יש בה קרוב ל-400 פרות חולבות, 320 עגלות ו-200 עגלות בשלוחות הפיטום. כל זאת עם תנובת חלב מן הגבוהות בעולם ושיטות בטכנולוגיה וההגיינה העדכניות ביותר. אלא שהפעם לא חלב וגבינות היו מטרת הביקור אלא משהו רוחני אמנותי - המשכן לאומנויות על שם חיים אתר. המבנה המרשים שמצוי בקצה הדרום מזרחי של הקיבוץ, והסמוך למוזאון בית שטורמן הוא פרי התכנון של האדריכל שמואל ביקלס. לשמחתי, חתני יורם שהוא אדריכל ובונה ערים שימש לי מדריך למבנה המיוחד הזה שבחיצוניותו מזכיר את סגנון ה"באוהאוז". אבל החוץ שמרשים בקווים שלו, אינו מגלה את הפנים. יש בו בתוך המוזאון יחסי מידות מעולים של 14 אולמות תצוגה שבהם מנוצל האור הטבעי, כאשר פה ושם האשנבים העליונים חושפים את הצמחיה החיצונית ומהווים יצירות משל עצמם. יש גינות פסלים, ספרייה, חדרי סדנאות ובית קפה חמוד. בסיור באולמות התצוגה סיפרתי ליורם איזו אנקדוטה כיצד זוג אמריקני מבקר בלובר. שניהם מצויידים במצלמות והבעל אומר לאשתו you'll cover it from the inside and I will cover it from the outside - את תסָקרי זאת בפנים ואני בחוץ. רציתי לומר שגם אני במרוצת השנים שביקרתי בחברת רעייתי, שהייתה שוחרת אמנות מושבעת, עייפתי לעתים מן ההליכה בפנים. אך לא הפעם. הפעם הייתי סקרן. ראשית כל לגבי התצוגה של אמני משפחת אבו שָקרה שעליה קראתי בשעתו ב"גלריה" של הארץ. אלה הם: ווליד אבו שקרה, עאסם אבו שקרה, סעיד אבו שקרה, פריד אבו שקרה וכרים אבו שקרה, וכן מוקדש סרט תיעודי על אם המשפחה, מרים אבו שקרה. תערוכה מיוחדת זאת, שתינעל בראשית אוגוסט השנה, מכילה חמש תערוכות יחיד של האמנים בני משפחה אחת, משפחת אבו שקרה, הנחשבת לתופעה נדירה בתחום האמנות הישראלי. מדובר באמנים ששמם הולך לפניהם לא רק בארץ ומה גם שהם מאום אל-פחם שמתפרסמת מדי פעם במעשים פליליים שבה. וגם בכך יש מוסר השכל.

טעם של פעם

עם כל זאת אחטא אם אציין שזאת הייתה גולת הכותרת של ביקורי במוזאון זה.דווקא האומנות הישראלית של פעם, האמנות היהודית ובעיקר היודאיקה הם שמשכו את תשומת לבי. שלא לדבר על הסטודיו של דודו גבע שלכך אתייחס במיוחד. בחזון המייסדים של המשכן עמד שימורה של אמנות יהודית ויצירה של אמנים יהודים מרחבי העולם, בעיקר על-רקע החורבן של יהדות אירופה במהלך השואה. זה מדבר אלי. חיים אתר מייסד המוזאון, יצר קשר עם אמני אסכולת פריז היהודים כמו חיים סוטין, מארק שאגאל, מישל קיקואין, פסקין, קיסלינג ואחרים. ב-1949 הוצגה בעין חרוד תערוכה של שאגאל וביקרו בה אלפי אנשים. באוסף המוזאון כלולות עבודות של יוזף ישראלס, אורי לסר, חנה אורלוף, יעקב לוצ'אנסקי ואחרים. במוזאון שמורים העזבונות של מירון סימה, רפי לביא, מאירה שמש ומאיר אגסי - בין השאר. חיים אתר ביקש לתת ביטוי רחב ככול האפשר ליצירה היהודית לדורותיה. בהיותו אמן ומנהל מוזאון, האמין שהיצירה היהודית לדורותיה רלוונטית ליצירה העברית בארץ ישראל. לביצוע אתגר זה ארגן אהרן ציזלינג ממנהיגי תנועת העבודה וממייסדי "עין חרוד" רשת ארצית ובינלאומית של תומכים וידידים שסייעו בגיוס משאבים ובהשגת עבודות אומנות. בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20 ניכרה פעילות נמרצת להרחבת האוסף, ובמרוצת הזמן הוא היה לאחד האוספים החשובים בעולם בתחום האמנות היהודית.. אני תמיד מתייחס לאלמנט ההיסטורי בכול הקשור בנופים ומקומות בארץ שהמבקר של היום מקבל את מה מה שהוא רואה כמציאות מובנת מאליה. היא בכלל לא. אנשי העלייה השנייה שבאו לכאן בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 לא זו בלבד שעמלו קשה כדי להפריח את הקרקע ולהפוך את המקום לגן פורה, מרהיב ביופיו, אלא בד-בבד עשו רבות כדי לטפח את היצירה התרבותית האמנותית שלימים שמָה ושמְעָה יצאו לפניהם. אני יכל להתבונן ברישומים או בעבודות שמן של האמנים שמעטרים את האולמות וללמוד משהו על התקופה. וזה מרתק אותי בשני מובנים. ראשית זה עולם שהוא מוכר לי ושנית אני לומד עוד משהו עליו שלא הכרתי אותו. בסיור כזה לא זו בלבד ששנותי לא היוו לי מכשול בהליכה מתמדת אלא הזריקו לי מנת מרץ מספקת להמשיך. אגב ראוי היה להתקין פה ושם ספסלים לא רק למען מבקרים מבוגרים אלא כאלמנט שמאפשר ישיבה והתבוננות ביצירה. ישנם במוזאון "מרחבי זיכרון" שמשמים לפעילות עכשיווית, לעיון, למחקר, ארכיון וספרייה מיוחדת במינה בחדשנותה. היא מצויה לא במאוזן באולם מיוחד אלא בפיר שמדפיו מועלים ומורדים, מעין מעלית פתוחה, פרי תוספות מודרניות למשכן.

הסטודיו של דודו גבע

דודו גבע היה צייר, קריקטוריסט, מאייר, מחבר קטעי קומיקס וספרים וציוריו כוללים אקווארלים, אקרילק, פסטילים עיפרון ועט והוא נמנה עם האמנים הבולטים בשעתם. המשכן לאמנויות בעין חרוד מצא לנכון להנציח את העבודות שלו בסטודיו מיוחד. זה מלמד משהו על דודו גבע ולא פחות על מוזאון עין חרוד. לי יש סיבה מיוחדת להקדיש לו כמה מילים. דודו התחיל את עבודות האמנות שלו בטלוויזיה הישראלית, כאשר אני הייתי מנהל החדשות. כל המחלקות בטלוויזיה זקוקות לגרפיקאי, אבל בחדשות זה עניין של יום יום. מצאתי בדודו שובב, צעיר להכעיס, לעומתי, ועוד תכונות שהם מעבר לשגרה. אבל ראיתי בו אדם בלתי קונוונציונאלי, פורה מאוד, מבריק ומצחיק לא רק בעיפרון ובמכחול אלא בשפה. בעל הומור משובח ישראלי יהודי. אהבתי את ה"אופוזיציונר" המיוחד הזה. לדעתי אם הוא לא היה גאון הוא היה על סף הגאונות. הואיל ובתי הבכורה נתי הייתה אתי, גם היא הכירה את דודו. רשות השידור בשעתה אפשרה לעובדיה להביא לטלוויזיה את ילדיהם לתקופות קצובות במהלך חופשת הקיץ. נתי, לימים בוגרת "בצלאל", נמנתה עם הצעירים האלה והיא הוצמדה אל דודו גבע. בעבודה השוטפת דודו שרטט את הקווים לחללים והיא מלאה אותם בצבע על-פי ההנחיות שלו. הכרות דו-דורית אישית עם אמן גדול שמת בגיל 45 והשאיר אחריו עושר של יצירות.

הסביבה.

בפוסטים שלי שעוסקים במלחמת העולם השנייה והשואה, כמו גם בספרי "גשר של נייר" ובמסגרות אחרות, אני מזכיר כי בגטו לודז' בשנים 1944-1942 התכנסנו במחתרת במסגרת פעילות של תנועת נוער ציוניות. ובשעה שבחוץ העמיסו על מריצות גופות של אנשים שהתמוטטו מחולי או מרעב, ונפחו את נשמתם תוך כדי הליכה, או הגוויות שהוצאו מן הבתים, אנו חיינו לשעה קלה באיזו "בועה מעופפת" מעל לענני הצלמוות, ובה שרנו משירי ציון. אני מזכיר את השיר לעמק של נתן אלתרמן ובהלחנה של דניאל סמבורסקי. וזה הבית הראשון. באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל. לילה חיוור משתרע על שדות עמק יזרעאל. טל מלמטה ולבנה מעל, מבית אלפא עד נהלל. אילו מישהו היה אומר לי אז שבבוא היום אוכל לראות את העמק מבית אלפא עד נהלל הייתי אומר לו שלא זו בלבד שהוא יצא מדעתו, אלא הוא מטריף דעתם של אחרים בדברים הזויים. זאת בעידן שגם המחר היה דבר הזוי. אבל הנה במעלה אותו הר היסטורי, הגלבוע, שבו שאול המלך שם קץ לחייו בנפילה על חרבו במלחמה נגד הפלשתים, ניתן לראות, במצפורים השונים, את עמק יזעאל לכול אורכו, רוחבו והדרו. המלבנים, הריבועיים והמשושים הכחולים של בריכות הדגים, השטחים הצהובים לאחר הקציר, החלקות השחורות לאחר חריש וכחול-ירוק, צהוב-ירוק וכל מה שבאמצע של המטעים והירקות והכפרים הצבעוניים, מרבד מדהים שמרעיד את אישון העין. ים הדגן מתנועע, שיר העדר מצלצל, זוהי ארצי ושדותיה, זהו עמק יזרעאל. תבורך ארצי ותהולל מבית אלפא עד נהלל. ככה ראה זאת המשורר האהוב עלי נתן אלתרמן וככה ראיתי זאת גם אני. ואם לקינוח אותו סיור מלבב ועוד בטרם השקיעה אתה יושב במרחב החיצוני של מסעדת קימל הידועה בגלבוע ומשקיף על הנוף, אתה נזכר בשיר של חנה סנש בדרך לקיסריה - שלא ייגמר לעולם. וכל זאת - השדות, המטעים, הגנים, השמורות, שכיות החמדה, היישובים הצבעוניים המטופחים, החורש והיער - כל אלה הם חזון ומעש של האדם היהודי הישראלי. לרגע קט לקראת שובינו הביתה חשבתי ברוח שירה של חנה סנש: אֵלי -שהאדם - היהודי, הישראלי לא יהרוס את מה שהיהודי, הישראלי עשה בארץ הזאת בחומר וברוח.