ברקע למשבר החריף ממנו סובלות קרנות הפנסיה ניתן לציין מספר סיבות מרכזיות. ראשית, המגמות הדמוגרפיות והזדקנות האוכלוסייה. תהליך זה מעלה משמעותית מדי שנה את מספר הגמלאים הנזקקים לתמיכה סוציאלית, ובה בעת מצמצם את מספר העובדים המשלמים דמי ביטוח. מאז המהפכה האיסלאמית עברה מדיניות תכנון הילודה שינויים מרחיקי לכת. לאחר המהפכה הושעתה התוכנית לתכנון המשפחה, שהונהגה רשמית בקיץ 1967 במטרה להאט את קצב הריבוי הטבעי של האוכלוסייה. לאחר פרוץ מלחמת אירן–עירק (ספטמבר 1980) החלו שלטונות אירן להציג את גודל האוכלוסייה כמקור מרכזי לעוצמה צבאית וביטחון לאומי. גם מדיניות המשטר לחזק את מעמד המשפחה על-ידי עידוד נישואים וחזרת האישה לביתה, הובילה לעלייה בשיעור הילודה במחצית הראשונה של שנות ה-80. בתום המלחמה הכיר המשטר בכך שגידול אוכלוסייה בלתי-מבוקר עלול להפוך בלם בפני צמיחה כלכלית ופיתוח. בדצמבר 1989 אומצה תוכנית שנועדה להגביל את מספר הילדים במשפחה. חוק תכנון המשפחה שכלל, בין השאר, ביטול תמריצים כלכליים למשפחות מרובות ילדים ומתן תמריצים למשפחות קטנות אושר במג'לס בשנת 1993. חידוש מדיניות תכנון הילודה נחל הצלחה משמעותית ושיעור הילודה צנח מ-3.91% בשנת 1986 ל-1.29% בשנת 2011. עם זאת, החל מראשית שנות ה-2000 גברה הביקורת על מדיניות צמצום הילודה מצד חוגים שמרניים ודתיים, בטענה שאין בה צורך ושהיא תוביל לקושי כלכלי כאשר השכבה הצעירה המצטמצמת תצטרך לתמוך באוכלוסייה המבוגרת. ביולי 2012 הכריז המנהיג העליון, עלי חמנאי, שיש לבחון מחדש את מדינות צמצום הילודה, מתוך כוונה להגדיל את האוכלוסייה ולבלום את תהליך הזדקנות החברה האירנית. הצהרתו של חמנאי סימנה את ראשיתו של שינוי משמעותי במדיניות תכנון הילודה ותורגמה לגיבוש תוכנית כוללת לעידוד ילודה, שאושרה ב-2012. זו כללה פעילות הסברה, צעדים לעידוד נישואים ולהורדת גיל הנישואים, הענקת הטבות לאימהות ולתינוקות של משפחות בעלות הכנסה נמוכה, הארכת חופשת הלידה והגבלת השימוש באמצעי מניעה. מהלכים אלה לא הפכו עד כה את מגמת צמצום הילודה, בשל תהליכי העומק החברתיים והתרבותיים שעוברים על החברה האירנית והחרפת המצוקות הכלכליות. תוצאות מיפקד האוכלוסין שנערך בספטמבר 2016 העלו שהירידה בשיעור גידול האוכלוסייה נמשכת ובסוף העשור השני של המאה ה-21 נרשם לראשונה גידול אוכלוסייה בשיעור הנמוך מאחוז אחד. בספטמבר 2020 העריך יועץ שר הבריאות, מוחמד-תקי ג'ע'תאא'י, ששיעור האזרחים שגילם מעל 65 יגיע בתוך פחות מעשרים שנה ל-20% מהאוכלוסייה, לעומת 9.3% בשנת 2020 ו-5% בלבד בשנת 1976.

גורם נוסף למשבר קרנות הפנסיה הוא גיל הפרישה הנמוך על-פי החוק (60 לגברים ו-55 לנשים). אחד המאפיינים הבולטים של קרנות הפנסיה באירן הוא יחס נמוך מאוד (ולעיתים אף שלילי) בין מספר העובדים המבוטחים, המשלמים באופן קבוע דמי ביטוח במסגרת עבודתם, למספר מקבלי הקצבאות. יחס זה גורם לכך שקרנות הפנסיה המרכזיות אינן מסוגלות לעמוד בהתחייבויותיהן לגמלאים ללא סיוע ממשלתי או מכירת נכסים. מגמה זו החריפה בשנים האחרונות בשל פרישתם המוקדמת לפנסיה של עובדים רבים, בשל השחיקה בשכרם עקב שיעור האינפלציה הגבוה של מעל 45%. מגמה זו זוכה לעיתים לעידוד מצד השלטונות, המעדיפים לשלב צעירים בשוק העבודה כדי לסייע בפתרון מצוקת האבטלה בקרב אוכלוסייה זו, ובמיוחד צעירים משכילים. לפי נתוני 2021 של הארגון לביטוח סוציאלי, 51% מהגמלאים המבוטחים על ידו פרשו לפנסיה לפני שהגיעו לגיל הפרישה החוקי. גם המשבר הכלכלי, החוב של הממשלה שאינה עומדת בהתחייבויותיה לקרנות הפנסיה וניהול כושל מצד הקרנות עצמן, תרמו לבעיות אלה. בשנים האחרונות נאלצת הממשלה להקצות נתח הולך וגדל מתקציב המדינה לתמיכה בקרנות הפנסיה הסובלות מגירעונות קשים. רוב הקרנות תלויות כיום במידה רבה בסיוע ממשלתי, בין היתר בשל השקעות כושלות של החברות הכלכליות שבבעלותן. במקביל להזרמת הכספים ניסתה הממשלה למזג כמה מקרנות הפנסיה, אך ללא הצלחה, בעיקר בשל התנגדות מצד הקרנות עצמן, ומחאות גמלאים שחששו לאבד את חסכונותיהם בעקבות מיזוגים אלה. בסיכומו של דבר, מצוקת הגמלאים והמשבר הניצב בפני קרנות הפנסיה, צפויים להחריף בשנים הקרובות על-רקע תהליך ההזדקנות של החברה האירנית, המשבר הכלכלי המתמשך והבעיות המבניות מהן סובלת הכלכלה, לרבות שחיתות, מעורבות יתר מצד הממשלה וניהול כושל. חרף הסיוע הממשלתי שניתן לקרנות, אין באפשרותן לכסות את הגירעונות המתרחבים ולספק מענה לצרכים הגדלים מצד ציבור הגמלאים, במיוחד לנוכח השחיקה בגמלאות בשל האינפלציה הדוהרת. בהעדר פתרונות למשבר המחריף, צפויה גם מצוקת הגמלאים להזין גלים נוספים של מחאה עממית. עם זאת, הצבת אתגר משמעותי ליציבות המשטר מחייבת גיבוש קואליציה כלל-ארצית נרחבת, שתצליח לאחד בין קבוצות חברתיות המתמקדות בדרישה לשיפור כלכלי ולצדק חברתי, דוגמת פועלים וגמלאים, לקבוצות בעלות תודעה פוליטית גבוהה, למשל סטודנטים הנחשבים נושאי הדגל של המאבק למען חירויות פוליטיות ואזרחיות.