לא האמנתי למראה עיניי עת התבוננתי בערוץ-12 בכתב אמין כמו ניר דבורי מצטט את בנימין נתניהו, שהוא - ראש ממשלת ישראל - מודה כי איבד כל השפעה בארצות הברית המנהלת משא-ומתן לכונן הסדר גרעיני חדש עם אירן. זה ביבי שזלזל בנשיא ברק אובמה אשר הפציר בו להשתתף במשא-ומתן והציע לישראל הון עתק לבצר את ביטחונה, וביבי, כמו חבר מן השורה בלה-פמילייה של דונלד טראמפ, דחה אותו בתנועת יד.
והנה, עתה, מספר דבורי, כבר לא מדובר על ישראל שראש ממשלתה מצורע בבית הלבן (זה ביטוי שלי, לא של דבורי) אלא להבטיח שאמריקה תוסיף רק לספק לישראל נשק חדיש המעניק לה יתרון צבאי על שוחרי רעתה. ביביסטים, אתם שומעים? לא השפעה. לא יחסים מיוחדים. רק נשק. ביבי מוכן ללכת לקנוסה אבל האפיפיור ג'ו ביידן מסרב עדיין לקבלו בטירתו
1.
וכל זאת מדוע? מפני שיריב לוין ובצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר, ומסונוורים בקואליציה ההולכים אחריהם כסומים בארובה, רוצים למנוע מקארין אלהרר מהאופוזיציה להיות חברה בוועדה למינוי שופטים (היא מועמדת משכילה וראויה מאוד). אתם מבינים את זה ביביסטים? כדי שאלהרר לא תהיה בוועדה אנו נצא להגנת היישובים בעוטף עזה עם מחסן דליל של כיפות ברזל. לא נראה לכם מטורף?
ביבי אינו איש רע. הוא הפך לראש ממשלה נורא. לוין מעולם לא נשאל כראוי בתקשורת אם חוקיו הדיקטטוריים - גם אילו היו באורח תיאורטי ראויים - שווים את מחיר השבר עם הביטחון האמריקני והמדיניות הבריטית והמדע האירופי (האללו, עמיתים-עיתונאים איך אתם חוסכים מלוין ומסמוטריץ' שאלות על מחיר החקיקה שלהם?). הם אחראים לבריחת ההיי-טק ובקרוב גם לחסר בכיפות ברזל, שכמותן תלויה במימון אמריקני.
אילו השכילה האופוזיציה לתאם את עמדותיה ולהאזין היטב לשני מומחים בענייני נתניהו - אביגדור ליברמן המתנהל היטב וגדעון סער שניפץ את זדונו של לוין - כי אז הייתי קובע תדריך מוסכם כזה:
- אין לדחות את ההצבעה על בחירת הוועדה למינוי שופטים אפילו אם ביבי יחדש את השטיקים שלו.
- אם נתניהו רוצה בכנות לבחור את נציגת האופוזיציה מספיק יהיה אם יגרור אחריו 10 ח"כים מהליכוד, ויהיה רוב. מנחם בגין בגדלותו העביר את הסכם השלום המעולה עם מצרים בקולות רוב האופוזיציה נגד התנגדות רבה ורחבה במפלגתו.
- שיטת הבכירות, הסניוריטי, תישאר על-כנה בעת בחירת נשיא בית המשפט העליון הבא לאחר פרישת אסתר חיות.
- אי-אפשר להמשיך בהשתמטות הגובלת בשחיתות מוסרית של תלמידי הישיבות ומוריהם מהגנת המדינה, אבל יש מקום לדיון מתון ולחיפוש פתרון ארוך טווח. יש רעיונות הדורשים דיון נפרד.
עד כאן.
אך עוד שלוש הערות לנושאים המלווים את מלחמת התרבות הזאת:
- לעולם לא אשכח את ליל התרוממות הרוח כאשר בבת אחת פרצנו כמו לבה אנושית לרחובות למנוע מביבי את זדונו ורצונו להדיח את יואב גלנט ממשרד הביטחון. אשר על כן אני מגנה את שר הביטחון גלנט בכל לשון, שהוא מתיר פיטורים פוליטיים כה מכוערים בגלי צה"ל שהוא אחראי עליהם, ואני מתכוון כמובן לרזי ברקאי ורינו צרור, ובמידה מסוימת גם לשי פירון (כי האחרון פוליטיקאי בדימוס, לא עיתונאי).
- ומגנה את אבי דיכטר. חרף כל חנופתו אני זוכר לו עדיין חסד נעורים כלוחם וכראש השב"כ. הוא, דיכטר, מצדד בהחדרת השב"כ לחיים האזרחיים במקום לבנות משטרה תקינה? הוא הרי מכיר היטב את השב"כ ומבין מה יקרה לו אם ייהפך למעין משטרה-על-הספסל. כל כך מאכזב.
- מנהיג ישראל ביתנו ליברמן עושה עבודה מצוינת בחשיפת הזדון של נתניהו ואריה דרעי. בכל זאת אני שואל אותו אם נכון למנוע מדרעי להצטרף לממשלה הזאת? הרי נוכחותו בה היא עוד כתם פלילי לממשלה שכבר טובעת בעבריינות. אלא מה? יש ביהדות כלל, שמדריכים נזיר מיין ללכת סחור-סחור ולא להתקרב לכרם. אני מציע לדרוש כי דרעי, שהכסף הוא כמו היין במשל על הנזיר, יקבל משרד שיש בו עבודה ציבורית, אבל לא תקציבים נדיבים לחלוקה. נראה אם זה יעניין אותו. מה דעתך, אביגדור ליברמן?