במובנים רבים, דמותו הצבעונית של סילביו ברלוסקוני הייתה תמצית הקיום האיטלקי לטוב ולרע, "הראי של הארץ המוזרה הזאת", נכתב ב"לה רפובליקה". במשך עשרים שנה הוא היה הגיבור הבלתי מעורער שלה; כמעט כל דבר שהיה קשור בו היה מוגזם. עם מותו מסתיימת לה תקופה. ברלוסקוני הגיע לפסגתה של ארץ המגף לא מהמסורת הפוליטית הישנה של איטליה. הוא הדהים את איטליה בשנות ה-90, כשהחליט להקים מפלגה חדשה בשם "פורצה איטליה". היום היא נחשבת למפלגה הוותיקה מבין מפלגות הימין המרכיבות את הקואליציה הנוכחית. הוא החליף במהרה את השפה הגבוהה, הדיאלקטית, שהייתה נהוגה עד אז בפוליטיקה האיטלקית, בדימויים ובסיסמאות קליטות, שהמחישו לאזרח הממוצע שהמנהיג הזה מבין אותו. הוא זיהה הרבה לפני אחרים את העידן החדש של הפוליטיקה, שבו המראה החליף את המילה, והמילים הפכו לפיתיונות פרובוקטיביים כדי להשיג זמן מסך, שבתורו יקדם את הפוליטיקאי בסולם הדרגות החברתי-תקשורתי. לשם כך הקים אימפריית תקשורת שעיצבה מחדש את השיח. הסופר והאינטלקטואל קוראדו אאוג'יאס אמר לי שעם כל הביקורת שיש לו, ברלוסקוני היה יזם שהניע תהליכים והקים מוסדות, וככזה היו בו אורות וצללים, ולכל אדם בסדר הגודל הזה יש גם צללים. אני מניח שהוא התכוון גם לשערוריות שנקשרו בשמו. אמרתי לו שתפיסת ההיסטוריה שלי היא, שהמנהיג הוא סך כל הווקטורים החברתיים והפוליטיים של תקופתו. כנראה שדמותו - על אורותיה וצלליה - התאימה לאיטליה של סוף המילניום השני. והיא גם התאימה גם למדינת ישראל. דווקא ברלוסקוני, שלא נשא כבוד רב למסורות ולמוסדות ותיקים, יכול היה לשבור את תקרת הזכוכית של משרד החוץ האיטלקי שהנהיג עד אז מדיניות פרו-ערבית ולא אהד אותנו במיוחד. אפשר לומר שבתקופתו החל תהליך של שינוי חיובי ביחסי ישראל - איטליה. לא במקרה היה ברלוסקוני רה"מ האיטלקי הראשון שנאם בכנסת בירושלים והביע מחויבות בלתי מתפשרת לביטחוננו תוך שהוא מבקר את אירן ומבטיח שאיטליה תמיד תעמוד לצד ישראל. המחויבות הזאת הייתה אמיתית. בביקורו בכנסת הזכיר רה"מ נתניהו את אמו של ברלוסקוני שהצילה יהודייה בזמן השואה. ראש ממשלת איטליה הנוכחית, ג'ורג'יה מלוני, ידידת ישראל, מגיעה אומנם ממפלגה אחרת, אבל ברלוסקוני כראש ממשלה מינה אותה לראשונה כשרה בממשלתו. הקשר הטוב ביניהם נתן את אותותיו גם בהרכב הממשלה הנוכחי, כשמלוני העדיפה למנות לשר החוץ של איטליה את אנטוניו טייאני, מספר שניים ב"פורצה איטליה" ולמעשה יורשו של ברלוסקוני בראשות המפלגה. גם טייאני הוא ידיד של ישראל, וביחד עם מלוני הם שינו באופן היסטורי את מדיניות איטליה במוסדות האו"ם. לאחר עשרות שנים שבהן הצביעה נגדנו או נמנעה, הצביעה איטליה לראשונה בעד ישראל במספר החלטות אנטי ישראליות. בכך, המשיכו את התהליך שברלוסקוני החל בו. נותרה ההכרה בירושלים והעברת השגרירות של איטליה למקומה הטבעי בבירתנו. נדמה לי שסילביו ברלוסקוני, היכן שלא יהיה, ישמח בזה.