חלק מהדרך בה מנסה טראמפ לשבור את המערכת, טוען פרידמן, הוא בהגדרה מחדש של תכונות ההנהגה, לפחות במפלגה הרפובליקנית. מנהיג אינו מישהו כמו ליז צ'ייני או מיט רומני, המוכנים לסכן את הקריירה שלהם בהגנה על האמת, שירות המדינה ושמירת החוקה. מנהיג הוא מישהו כמותו, המוכן לנצח בכל מחיר שישלמו המדינה, החוקה והדורות הבאים. עם הגדרה כזו, אנשים בעלי אופי ניצבים בדרך, וצריך לשלול מכל מי שמסביב את אופיו ולהפוך את הכל למאבק על כוח וכסף. הדרך השנייה הוצגה במיאמי, כאשר לאחר מעצרו ושחרורו ניסה טראמפ לחתור תחת כללי המשחק המגבילים את התיאבון הבלתי-נדלה שלו ושל דומיו לכוח לשמו. לשם כך הוא גורם לכל מי שסביבו – ובסופו של דבר לרוב במפלגתו – להפסיק לטעון שכללים אתיים חלים עליו. אבל דווקא משום שבני בריתו הפוליטיים, בני משפחתו ומנהיגים דתיים לא יוקיעו אותו על התנהגותו המוסרית והחוקית – שאמורה הייתה להפוך את קמפיין 2024 שלו לבלתי אפשרי בעליל – אין מנוס מלסמוך אך ורק על בתי המשפט שיגנו על חוקי המשחק. כאשר זה קורה, מופעל לחץ אדיר על מערכת המשפט ועל הדמוקרטיה עצמה, משום שההחלטה האם להגיש כתב אישום אינה משפטית נטו. כאשר החלטות אלו צריכות להתקבל ולהיבדק בידי תובעים ושופטים אשר מונו בידי דמוקרטים, טראמפ וחבורתו מקבלים הזדמנות מושלמת לקבוע שכל ההליך הוא "ציד מכשפות". כאשר התנהגות זו חוזרת על עצמה ללא הרף, התוצאה היא כרסום בשני יסודות הדמוקרטיה: אמון בעצמאותה של מערכת המשפט המבטיחה שאיש אינו מעל החוק, והאמון ביכולת להעביר את השלטון בצורה מסודרת ולגיטימית. פרידמן מצטט אירוע אחד מתוך כתב האישום. במאי 2022 הורה לו חבר מושבעים פדרלי למסור את כל החומר המסווג שברשותו. עורך דינו, אוון קונקוראן, רשם את תגובתו: "אני לא רוצה שמישהו יחטט בארגזים שלי, ממש לא. מה יקרה אם פשוט לא נגיב או לא נשתף פעולה איתם? האם לא יהיה טוב יותר אם פשוט נאמר להם שאין לנו כלום?" טוב יותר – למי? לטראמפ עצמו ולו בלבד. טראמפ רוצה לשבור את השיטה, משום שהוא ושכמותו פורחים רק במערכות הרוסות. לכן הוא דוחף ודוחף את המערכת לעבר נקודת השבירה, בה חוקים הם לפראיירים, הנורמות הן לאידיוטים, אמיתות בסיסיות אינן קיימות ובעלי אופי נמחקים. כך פועלים רודנים שבדרך: מציפים את השטח בשקרים, כך שיאמינו רק להם. אי-אפשר להגזים בסכנה של הרגע הזה לארה"ב, מסיים פרידמן.