מה אנו רוצים מהמינהל הציבורי?

• אנו רוצים שיהיה מקצועי

• אנו רוצים שיהיה יעיל ובסיכום השנים לעיל שיחס/עלות תועלת שלו יהיה אופטימאלי

• אנו רוצים שישמור באדיקות על הפרטיות שלנו ועל הביטחון האישי שלנו

• אנו רוצים שישמור באדיקות על התחרות במשק ועל כללי חיים מסחר נכונים והוגנים (רגולציה)

• אנו רוצים שיאיר פנים לאזרח, אנו רוצים שיהיה שירותי

• אנו רוצים שיתכנן שנים רבות קדימה על-מנת שישמור על כל אלה בשנים הבאות

• עוד ועוד

ואת כל האמור לעיל אנו רוצים שיעשה עם לב צח וידיים נקיות, בלי שוחד ובלי מוחד, בלי טריקים ובלי שטיקים. בפועל אנו רוצים מהמינהל הציבורי את כל הפרמטרים אותם נרצה מהמינהל הפרטי למעט הצורך האחרון ברשימה, ניקיון הכפיים של השירות הציבורי. אם אנו רוצים שהמגזר הפרטי יהיה נקי, אני רוצים מינהל ציבורי צח ומצוחצח. אם אנו רוצים מנהל פרטי בר לבב אנו רוצים מנהל ציבורי אם אממא של בר לבב, סבתא רבתא של בר לבב. ואיזה עוד חובה יש לנו במינהל הציבורי? על המינהל הציבורי להיות אטרקטיבי לכוח אדם איכותי, כאשר מסביב, הסקטור הפרטי קורץ בהצעות שכר מפתות. ואם הסקטור הפרטי כל כך מפתה, מה מפתה במגזר הציבורי? מה מאזן את החיסרון הכלכלי של הסקטור הציבורי? מה שמאזן היא ה"ציונות", מה שמאזן הוא פוטנציאל העשייה, מה שמאזן היא ההזדמנות של אנשים לשרת את הציבור בהמוניו, בנושאים המשפיעים מאוד על חייהם, בחינוך, בבריאות, בביטחון האישי, בביטחון המדיני, במשפט, ברווחה ועוד. מה יותר מרתק מלנהל צוות המפתח פאקאטע אפליקציה עבור יאמבה כסף או לנהל צוות המפתח כלי משחית אשר יסכל את הטילים האירני בשביל פחות? מה מרתק יותר, לנהל רשת מזון בתמורה להרבה כסף או לנהל אגף חי נושם ובועט במשרד הבריאות, החינוך או הביטחון בפחות? אז מדוע אין נהירה המונית לסקטור הציבורי? האתגרים שלהם הרי בשמיים, מדוע איננו רואים את טובי בנינו עוזבים ג'ובים מפתים בסקטור הפרטי ונוהרים לסקטור הציבורי?

הגולם קם על יוצרו

הרצון לנקות את המינהל הציבורי משחיתויות, ולמנוע היווצרות שחיתויות חדשות, עבר הרבה יותר מדי את כל הגבולות, ועם המנגנונים הקיימים של הגנה משחיתויות הסקטור הציבורי לא יכול להיות מקצועי, לא יכול להיות יעיל, לא מסוגל לשמור על הפרטיות שלנו, לא יכול לשמור באדיקות על התחרות במשק, לא יכול להאיר פנים לאזרח ולהיות שירותי, לא יכול לתכנן שנים רבות קדימה. כאשר הידיים במגזר הציבורי קשורות מאחורי הגב, ואפשר במקביל לקבל שכר קורץ במגזר הפרטי למה שתהיה נהירה של כוח אדם איכותי לסקטור הציבורי? כאשר כל מתמחה זוטר מפרקליטות המדינה אשר עוד לא מחק את החלב מהשפתיים, יכול לעצור יוזמת שר או יוזמת משרד רק בגלל שהוא שלוחו של היועץ המשפטי לממשלה, ירום הודו, ואפילו אם הוא כתב חיבור למופת על יוזמתו השלילית של השר, אין סיכוי למנהל הציבורי בישראל. אין לנו סיכוי כלקוחות המינהל הזה. ביננו גולם הקושר את הידיים של בכירי המינהל הציבורי לאורכו ולרוחבו. הגולם נאחז בקרנות המזבח, וסמכויותיו שגדלו כמו יבלית מאפשרות לו את זה, אז מה עוזר לנו אם הידיים של המינהל הציבורי נקיות? ידיים קשורות מאחורי הגב יכולות להיות גם מלוכלכות באותה מידה, הן הרי קשורות.

אינני מציג פתרון, אני מבקש שכולנו נבין את הבעיה

האם הפתרון של מינוי יועמ"שים כאנשי אמון הוא הפתרון? האם קביעה שחוות דעת יועמ"ש לא תחייב את הגוף המנהלי לו הוא מייעץ הוא הפתרון? אולי פתרון משולב, בחלק מהגופים כך ובאחרים אחרת. ואולי הפתרון הוא שיהיו שני יועצים, האחד "פרטי" של הגוף המנהלי והאחר ה"ציבורי" שלו, ואולי ה"ציבורי" יהיה תמיד כמו היום, וה"פרטי" יגויס רק במידת הצורך. זו חבילת פתרונות ראויה או שאינה ראויה, אשר חייבת לעבור דיון ציבורי פתוח בהובלת מחוקקים השוקדים על החקיקה בכללותה, אך טרם עוסקים בשינויים, תומכים בהם, מתנגדים להם, מחוקקים אותם, מפגינים נגדם, על כולנו להבין את הצורך העומד מאחוריהם, את הכאב העומד מאחוריהם, את הנזק שהם באים למנוע, ואם זו תהיה נקודת המוצא שלנו, אנו נתחיל בהסכמה רחבה הרבה יותר וקרוב לוודאי שנסיים בהסכמה רחבה הרבה יותר.