שם ספרו של הרצל, בדומה לשם ספרו של בלפור, אף הוא רומז ולמעשה מכיל את משמעות עולמו היצירתי ואת מימד השליחות המפתיע. עם זאת, אצל הרצל, לובש תהליך מילוי משימת ההתנבאות של "אלדד" אופי שונה, אף כי "תיקון" קיים בפועל אך במובן שונה לא כמעוגן בעולם המיסטיקה היהודית אלא במורשת הרחבה. ואכן, יסוד שירתו במחויבותו למורשת היהודית במלוא היקפה, בדומה לבלפור אך ביתר תוקף. ועל כן, יצירתו השירית ביתר בולטות אינה בחינת ליריקה אישית המכוונת להאיר עולם פרטי. הזהות האישית בשיריו כוללת בבסיסה את היחס למקורות היהודיים לדורותיהם. לא כל שכן, שמדור גדול בספר מוקדש בפירוש לכעין "התנבאות" מפורשת על מצב השירה והלשון העברית שנתהוו לאחר קום המדינה והן מנותקות מן המורשת העשירה והחיונית. אי לכך, שירתו עמוסה ומלאה במיוחד בלשון המקורות השונים, כולל שירת התחייה ובעיקר מן התנ"ך' ונושאיה המרכזיים סובבים סביב הזהות הלאומית, האמונית, התרבותית וההשראה המחייבת את השליחות השירית. אכן, שירים לא מעטים עוסקים בזהות המשפחתית, זו של ההורים והסבים והעלייה וההתבססות בארץ ובירושלים, אבל הכל מעוגן בזווית הראייה הכללית. הרצל עצמו מבקש להסביר את מקור עולמו הרוחני ובכך גם לתרום להבנת המשמעות של שם ספרו יוצא הדופן. לשם כך בשני העמודים המהווים הקדמה לשער הרביעי בספר, השער שעל שמו קרוי ספרו "השיר שלא שרו מעולם", הוא מתאר את תהליך הפיכתם של האחים התאומים למשוררים בעלי שליחות. הוא מתרכז בחינוכם בירושלים אחרי העלייה ארצה, בלימודיהם בבית הספר "אליאנס", ואומר: "היינו ילדי ספר, ילדי מילים"' "חיילים של רוח". הם למדו את שיריהם של משוריי התחייה שמיזגו יחס למורשת ולציונות, וכמובן בתוכם את ביאליק ואלתרמן, ובנוסף בשבתות נשלחו ללמוד פרקי קודש, תנ"ך ופרקי תהילים ותפילה, ובעקבות הקשר החם עם הסבים נתהוותה הזהות האישית והתרבותית והם היו "כמלאכים קטנים" עמוסי מילים קדושות, דור ראשון לגאולה. אין פלא, שכאשר פרצה למרכז השירה הישראלית השירה הצעירה, שהנציג שלה הוא נתן זך, הם פיתחו דרך עיני המורה שלהם התנגדות עזה לה, שנראתה כניתוק מן העולם הרוחני יהודי שלהם. שירת הדורות, ובה שירת המשוררים כביאליק ואלתרמן, נראתה להם לעומת זאת כנכס ולא כנטל שיש למרוד בו כפי שטען זך. ולכן, בהשפעת הסבים הם הוסיפו ולמדו פרקי קודש מהתנ"ך ומן המקורות והמטען הרוחני הזה הציל אותם מאובדן דרך. וכאשר שאלו את עצמם שמא קפאו בעבר השיבו כי שליחותם השירית שונה והם מחפשים בה את "קול הקסם הפלאי, שמא לא שרנו את השיר מעולם", כלומר שהם שלא נתנו מבע רווי משמעות לעולם הזהות האישית העשיר בתרבות ונכסי רוח, זה הפרטי שלו אך בעל משמעות לכול, למבע חדש ומאיר לעושר העצום במקורות ואפילו בשירה העברית החדשה. וכך, בא לאחר ההקדמה פרק עשיר שכולו מוקדש לדברים הנוגעים לביקורת השירה העברית מאז קום המדינה, מעין קינה וצער עמוק והתנבאות על מצב השירה. יתר על כן, בסיום פרק השירה הזה בא מפתח רב ממדים לאלוזיות הרבות המכוונות בעיקר לאוצרות השירה הישראלית הראוייה והן מהוות כעין שברי פסוקים המשולבים בכל שיר ושיר ומהווים תרומה לעיצובם ולמשמעותם. הם גם מהווים ראייה לכך ששירתו מעוגנת בהם ועימם יוצרת שיר של הושר מעולם, וזאת לכ-100 השירים הכלולים בפרק. ואילו לפירוש הרמיזות לשירים מוקדשים כ-60 עמודים מלאים וצפופים! ומיהם המשוררים הללו ששיברי הפסוקים משיריהם משולבים בשירים וטוענים אותם במשמעות? נמנים עליהם כאמור בראש וראשונה ביאליק ואלתרמן, אך גם אורי צבי גרינברג, שלונסקי, רחל, לאה גולדברג, מ.מ. דוליצקי, ועיתים גם רמיזות לדבריהם של מספרים כמו חיים הזז, ברנר וברדיצ'בסקי. הרצל אף כתב שירים מיוחדים במדורים אחרים שהוקדשו ליצירתם של הסופרים והמשוררים הללו כמו גם לש"י עגנון ולפנחס שדה, תוך התמודדות עם לשונם ועמדתם אל מול המורשת וערכיה. המסקנה היא, כמובן, שההתייחסות היא ליוצרים מתקופת התחייה ועד הקמת המדינה והם בעלי רקע של מורשת יהודית ומיזוגה בערכי הציונות וברמה שירית גבוהה. מצויות גם רמיזות לדברים בעלי מגמות סותרות או ליוצרים מן המשמרת הצעירה, כמו נתן זך או מאיר ויזלטיר, אך זה לשם פולמוס. ומאלף הדבר, בסוף מראי המקום מביא הרצל שיר שלא כינס מעולם והוא משנת 1976, כאשר רק התחיל לכתוב, ולהבנתי מדובר בו איך ניסה לברוח משליחותו, שהבין כי פירושה לכתוב שירים שיכילו את העולם התרבותי היהודי ויתנו לו ביטוי חדש, ההולם את זהותו האישית. וכך נאמר בו: "דָחיתי כּתיבה זו כּמה פְּעמים, חיפַּשׂתי תֵירוצים ורחמים / בּיקשתי נָדרתי, / שלֹא לישון להיטַהר / בּבכי, בגָרון, לנְשום / עַד כִּמעט / אוויר לפִי מועד / שלֹא יכולתי להתפַּלל ולעכֵּב בְּידי / לָקחתי כַּמה פְּעימות כְּאגרופים בִּכאב / ושַבתי בְּפנים לבָנות מִגלוּתי". לבסוף הוא נכנע, אפוא, למשימה. לשליחות. כמו שהוא כותב בסיום ההערות לשיר האחרון, שיר 96: "השיר הזה חיכה וחיכה עד שלא יכולתי". הרצל גם מתמודד עם חידת "הלידה התאומית", שלו ושל בלפור, שני אחים תאומים יוצרי שירה, המתמודדים, כל אחד בדרכו, עם המורשת היהודית העניפה ועם הזהות האישית והשליחות השירית המתחייבת ממנה. אביא רק כמה שורות מן השיר היפה והמורכב הזה, שבראשיתו נאמר כי הרוח המרחפת על הבריאה ביקשה שתיווצר השראה אנושית שתחצה ימים ותהיה שפת תאומים! פלא לידתם הוא בשליחותם. יופיע בה בהמשך מלאך אך לדעתי אין זה מעיד על גאווה, להפך. לתוקף להטלת המשימה וכי זוהי שליחות נסית. ואז "שבה כמקדם פרשת תולדות / אם עברייה בין תקווה לחרדות / פת קדומים זוכרת ואור נישבה / כי תאומים מתרוצצים בקירבה. בכל מקום תאום אחר פרץ רוצה לומר / והאם ברעד הינה על האובניים, המשבר / ציריה נוגנים חלום, משא לכל תאום / בת אור זהרה הנץ לאימנו היקרה / וקרה הנס, הפלא התאומי נברא". ומדוע? כי השניים באו כ"שליח גורל", ולכן המלאך אומר לה שהיא זכתה במחזה הנשגב כי שפתם התאומית שירה והם יאלפו את השפה כי קיבלו אותה כמורשת ורק כמשכון. עם זאת, לזהות האישית המעוגנת בהורים ובסבים מילדות מוקדמת בעירק ועד בתי סיידוף בירושלים, מוקצה מקום נכבד כמעצבת זהות. למשל, בשיר "מי יתקן הכלים השבורים" (עמ' 121), שמרמז לקבלה. בהערה כתוב שהוא מוקדש ל"סבתא תופחה גיבורת הגאולה", ובו מתוארת הסבתא מגיעה מן המעברה ועיניה זורחות וכולה ענווה, הם היו לה ממשיכי דור אבוד, שליחי גאולה, בני נביאים יקרים והיא אמרה להם כי "לכם תיקון הכלים השבורים". כך מתואר בשפה עשירה עולמה השבור בעבר והגאולה שתתקיים בארץ, אבל השיר מסתיים באמירה כי "כי עוד לא למדנו איך מתקנים עולם". הקבלה מזינה ומזהירה את עולם הסבתא, הנכד המשורר מקבל ממנה אך אינו חי בה. מורשת הסבתא מוצגת גם בשירים נוספים, והשיר "סיפור נושם במחנה ללא סימני חיים" (124) מספר את סיפור נחיתת המטוס הסודית בעירק ובואם ארצה מלווים באמונה ומברכים עם ירידתם מן המטוס, "שהחיינו וקיימנו. זאת הארץ שלנו". גם הסבא מוצג בשירים אחדים בנושא הזהות האישית וגם ההורים. כך למשל בשיר "סוד האב: מלחמתו על חייו" (עמ' 126), מוקדש בהערצה לאביו שהעז ויצא מן המעברה, עבר מקומות ופרנסות עד שהתבסס. וכך נאמר בשוררות ההתחלה המעניקות לאב הילה של קדושה, מעין "תיקון": "ענו יצא מן המעברה, קם לחולל גבורה / הנה משפחתו, עימו למדבר, לאוהלים, / לכס מעמד הר סיני, קודש למילים". גם התהליך המתואר בהמשך, עד שהגיעו לרחוב הירקון מעצים מגמה זו. עם זאת, השיר סבוך ודורש קורא בקי במקורות ולא קורא המחפש קישורים הגיוניים גלויים ומנוסחים. אכן, לא קלים הם השירים לקריאה ולהבנה מלאה. שורשיהם עמוקים וצירופם אינטואיטיבי אישי ולאו-דווקא מחפש את הבנת הקורא. השירים גם נוטים עם ההתקדמות בספר למבנה ייחודי, המקשה על הקורא וכוונתו כנראה לריכוז המשמעות: שירים ארוכים למדי ששורותיהם הולכות ונעשות שוות באורכן ללא חלוקה לבתים קצרים. החלוקה היא לקטעי שיר ארוכים, כמעט ללא חריזה או מקצב ברור, והשיר על האב הוא מן המעטים שיש בהם בתי שיר קצרים יחסית ומבניים פרוזודיים ברורים. כן בולט מחזור שירי לאם, שאותו מקדים שיר בשם "הללוייה לאימא אחרי מותה" (עמ' 114). זהו שיר נוגע ללב ומרגש על הלוויתה ואשר בה הוא היה צריך לזהות את גופתה, אבל העיצוב מתקיים כעין "תיקון" שבהתנבאות של המעמד. הפיכתו לרב משמעי תוך טעינתו במשמעויות, ועם זאת הוא כה מרגש. מחזור השירים לאמו הבא לאחר מכן קרוי "נוגה מותה מפרש את החיים", ולדעתי הכוונה שיש בו פירוש לא רק לחייה, אלא לחיי אדם בכלל. והשיר הראשון בו, "יהלומי חייה, העולם נוגה" נפתח בבית הקצר (באופן נדיר): כְּשהיא תָבוא לשָמיים, המבָּטים שֶלה יעִירו חַיים אֲבודים יִצקו צעקה שֶתוליד תְחיית המֵתים. וזה הבית הראשון! ולאחריו מתוארת בבתים הולכים ומתארכים פעולת מבטה המאיר והלחן והקדושה שבה. ומה זה אם לא "תיקון" שבהשראה? ראייה מאירה מהות ואנושיות. גם תיאור הילדות מקיים מטמורפוזה מאירה ומעניקת משמעות כמו תיאורה של שכונת בתי סיידוף שבה גדלו, אפילו הוא כותב שיר הגותי נרגש על אברהם אבינו ושתי נשותיו, כשעבור שרה הוא מגרש את הגר. ומענייו שבביאורים "האישיים" ניכרת יכולת של שילוב משמעות ורגש ולעיתים אפילו כשהרגש נובע מכאב על מגמות הלשון והספרות בדורנו, ולוואי והיינו כולנו חכמים וכולנו יודעים את התורה, או אז גם יכולנו להבין את צירופי הפסוקים לכלל משמעות מורכבת זו. אבל זה מעבר כוח בן דורנו. ולשם סיכום נחזור לאותה פרשה שדיברנו בה, זה החלק האחרון שהספר קרוי על שמו, "השיר שלא שרו מעולם". (עמ' 160-260) - כיוון שהשיש לו אופי בולט ושונה. השירים ארוכים למדי. כעמוד לרוב ועתים אף שניים, לכאורה יש בהם חלוקה לבתים אך זו כמעט שאינה מורגשת כי בכל החלק הזה כל הטורים שווים באורכם! זו אכן תופעה נדירה, שכאמור עשוייה להרחיק את הקורא. כאמור, מתברר כי בפועל לפנינו קינה על אשר אירע ללשון העברית, לשירה העברית ולמורשת כולה בעשרות השנים האחרונות. לפיו עד קום המדינה בעיקר, השירה הייתה רוויית תרבות יהודית עם מיזוג בערכים הציוניים ובחידוש השפה העברית כלשון חיה. ולכן, לשם כך משוחזרים בשירים פרקי ילדות ומשפחה, פרקי חיים בארץ במקומות שונים ובייחוד בירושלים, החינוך, התרבות ועוד ועוד. אביא, לדוגמה, פסוקים אחדים מפתיחתו של השיר הראשון, הקרוי כאלוזיה להווה "דור חדש גורס, האם ניוורש": "כּן, כּיבו את העָבר, לא יוּשר כְּבראשונה יַלדי גאולה נֶערכים, הֵם סירת שְליחים, לפנֵי האונייה האחרונה. כָּל מילה נִקדשה בִּכתיבה תַמה. ריצפַּת אֵש. צופֶן לקרַאת החֲניכה. מִשירנו העָשיר שָב נאֱנח הַשיר". ונסיים בדוגמה מן השיר: "השירה שתגדיר את חיינו": "בִּימי הילדות כל ניגוני התְחייה היו נֵס / דגל מוּאר. במַקהלה שרנו עוד כִּמעט / נהיֶה זמן אשֶר עָבר" וכך הלאה. אז מה הפלא שהוא זועק בראש שיר מספר 27 כי "שפת בְּרית היא העברית" וכי "אש התָמיד בנפש המַתמיד" בשיר 32? ולסיכום: קובץ נכבד של שירים אלה מעורר סקרנות רבה. והלוואי ויכולנו לקרוא את השירה יוצאת הדופן הזאת בלשונה ובנושאיה כמו שצריך. כי שירתם של שני האחים, הרצל ובלפור, "אלדד ומידד", היא תופעה ייחודית ומשמעותית בשירה הישראלית בעשרות השנים האחרונות. יתר על כן, זו שירה המעוררת הערכה עמוקה על שום נאמנותם לדרך, לשליחות, לערכי המורשת היהודית והציונות, שמביאים ליצירתם של שירים העמוקים ומורכבים שהם יוצרים, גם אם רובנו לא בדיוק מסוגלים להבינה לעומקה.