ז'בוטינסקי דחה טענות של מנהיגי הציונות בפרוץ מלחמת העולם הראשונה שמוטב להיות ניטרליים מאשר לבחור צד: "בזה שטורקיה, לאחר שהתערבה במלחמה, תוכּה שוק על ירך ותיקרע לקרעים, לא היה לי שום ספק: ושוב איני מבין, כיצד בכלל יכלו להיות אצל מישהו ספקות בנידון זה.¹ כאן היה לא עניין של ניחושים, אלא של חשבון קר ופשוט, חשבון מספרי וחשבון הלקוח מן החיים. אני שמח להזדמנות לומר זאת כאן. כי בשנים ההן האשימו אותי שאני מעמיד את הכל על קלף-הניחושים. ישבתי בטורקיה זמן מרובה כּכַתָּב של עִתונים. אני מעריך מאֹד מאֹד את מלאכת-העִתונאי: כתב העושה את מלאכתו באמונה, יודע על הארץ שמשם הוא כותב, הרבה יותר מאיזה שגריר; לפי הסתכלותי – לעתים קרובות, גם יותר מכל פרופסור מקומי. ואולם במקרה שלנו הייתה ידועה האמת הבלתי-מורכבת על טורקיה לא לפרופסורים בלבד, אלא גם לשגרירים. כמובן, שגרמניה תוכּה עד כדי הִכנעות גמורה, לשבט או לחסד, לפני המנצחים – זאת לא יכול היה לראות מראש אפילו עיתונאי. ואולם שאת כל החשבונות של מלחמה זו תשלם טורקיה בעיקר – בזה לא היה לי, וגם לא יכול היה להיות שום ספק. אבן וברזל יכולים לעמוד בפני האֵש: בניין של עץ מוכרח להִשרף, ושום נס לא יצילנו".²

אז הבין ז'בוטינסקי כי האינטרס של הציונות הוא להילחם לצד "מעצמות ההסכמה". הוא סיפר: "באיזה רגע בדיוק נולדה בלבי המחשבה על גדוד עברי לוחם – אם שם, בבּוֹרדוֹ, בשעה שקראתי את המודעה, או בזמן יותר מאוחר – אין אני זוכר עכשיו. ואולם סבורני, שבכלל לא היה שום רגע כזה. היכן הוא אותו בן-אדם, בעל איזו אמונה שהיא, שיוכל בלא היסוס לתקוע אצבעו בלוח, להראות על תאריך מסוים ולומר: בשעה זו נהייתי למאמין? כל אדם נולד מלכתחילה, ביחד עם החיידק של הכת שלו אי-שם במוחו, אף אם חיידק זה אינו מתגלה עד ימי זקנה ושׂיבה, או גם אינו מתגלה לעולם. חושב אני, שלי, בכלל, היה ברור תמיד, מאז ומעולם, שאם תפרוץ פעם מלחמה בין אנגליה וטורקיה, הרי טוב היה אילו היו היהודים מקימים גייס משלהם, משתתפים בכיבושה של ארץ-ישראל – אף על-פי שעד אותו יום, בבּוֹרדוֹ, לא חשבתי על כך אף פעם באופן ברור ומחוּור. שהרי מחשבה זו היא מחשבה נורמאַלית מאד, שהייתה עולה, במסיבות כאלו, על דעתו של כל אדם נורמאַלי; ואני יש לי תביעה לתואר של אדם נורמאלי בהחלט".³ המחקר שלנו מעלה כי החיידק של ז'בוטינסקי לא היה התובנה ש"אם תפרוץ פעם מלחמה בין אנגליה וטורקיה, הרי טוב היה אילו היו היהודים מקימים גייס משלהם ומשתתפים בכיבוש של ארץ ישראל", אלא הפרדיגמה הביטחונית שהתגבשה בתבנית נוף מולדותיו, ושאותה ניסחנו בשער הראשון של ספר זה. ורעיון המהפכה העברית, שטבע בו מרקו ברוך.

את ההכרח לסלק את טורקיה מארץ ישראל הסביר ז'בוטינסקי במאמרו "אקטיביזם": "אם אנשים מטיחים ראשם בכותל, שלושים ושלוש שנה, ואין שום תוצאות, הרי יש לחפש דרכים חדשות. היו חובבי ציון, היה הרצל, כעת חלפו אחת-עשרה שנה ממותו של הרצל. שלוש תקופות, שלושה דורות של ציונות התדפקו על הדלת הטורקית. הוכיחו בכל האופנים לטורקים הזקנים, לטורקים הצעירים, שהממשלה העותומאנית עלולה רק להרוויח מהציונות (זוהי אמת קדושה), והרי התוצאה. סבורני שאנו רשאים לסיים. די!".⁴ תובנה על טורקיה ב-1914 יפה גם לימינו ב-2013 אחרי מאה שנים. טורקיה היא מדינה מוסלמית, לציונות ולמדינת ישראל יש עימות מובנה עם האסלם. עימות אינו מחייב מלחמה צבאית אך הוא מוביל, בהסתברות גבוהה, למלחמת מדינית ולתמיכה באויבים צבאיים. כך קרה ועדיין קורה למדינת ישראל עם טורקיה אף שהיו תקופות של שיתוף פעולה כתוצאה מאינטרס הדדי. את ההכרח לקיום עימות עם ערביי ארץ ישראל המוסלמים הבין ז'בוטינסקי כבר בראשית המאה, כפי שהבין לפניו מורהו מרקו ברוך, והבנה זאת פִּתּחה אצלו את הציונות האסטרטגית. בן-גוריון, שלא הבין זאת עד שנות השלושים ואז גם ביקש להגיע לשיתוף פעולה עם ז'בוטינסקי, איחר את הרכבת האסטרטגית והיה צריך להנהיג את הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948 ללא צבא של ממש.

ב-1899, מאה וחמש-עשרה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשקרא נפוליאון מן הגליל ליהודים להקים מדינה בעזרת צבאו, שום מנהיג יהודי, בכל העולם, לא הבין כי מדובר בהזדמנות שעליה דיברו נביאי ישראל כשחזו את בוא המשיח. כך פִספֵס עם ישראל הזדמנות היסטורית, חד-פעמית, להקים מדינה יהודית בכל ארץ ישראל השלמה משני עברי הירדן. הטעם לכך היה כי אותם מנהיגים, ראשי ישיבות ואדמו"רים, היו עסוקים בפרשנות תלמודית של חזון הנביאים מימי בית ראשון ובתפילת שמונה-עשרה הנאמרת שלוש פעמים בכל יום חול, ובה בקשה וציפייה לבוא הגואל. הנביאים עד חורבן בית ראשון היו האסטרטגים האמיתיים שהבינו את מהלכה של ההיסטוריה. הנביא ישעיהו, לדוגמה, קבע: "כה אמר ה' לכורש משיחו", שאכן עודד את החזרה מגלות בבל לארץ ישראל ובניית בית המקדש השני. אדון הנביאים משה קבע: "ושב ה' אלוהיך את שבותך ורִחמךָ ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה". אך בניגוד לאסטרטגים משה וירמיהו, המנהיגים היהודים בסוף המאה השמונה-עשרה (וגם היום) היו סכולסטיקונים דוגמטיים. את התורה שבעל-פה הם הפכו לתורה שבכתב שאין לסטות ממנה וכך הם אכן שמרו על היהדות אך פספסו את העבריות ובכך דחפו להתפתחות המשיחיות החילונית שהיא הציונות. זה היה מחדל היסטורי שכמו כל המנהיגים בכל ההיסטוריה גם הם התאמצו להסתיר ובכך הם מנעו הפקת לקחים. את המחיר כולנו משלמים עד היום. הלקח: חובה לפתח חשיבה אסטרטגית בקרב מנהיגים לאומיים ומפקדים בכירים ולא להסתפק בניסיונם כעסקנים מפלגתיים וכמפקדים טקטיים ואופרטיביים. _________________________ בשבוע הבא: יוסף טרומפלדור כמודל למנהיגים ישראלים בעתיד; מחשבות וניסיונות להקים גדודים יהודיים בפרוץ מלחמת העולם הראשונה; כסילותו האסטרטגית של בן-גוריון ומורשתו השלילית בתחום זה עד היום; יתרונו של ז'בוטינסקי על כל המנהיגים היהודים בפרוץ מלחמת העולם הראשונה; הנזק במורשתו האסטרטגית של בן-גוריון עד היום.

1. לדוד בן-גוריון היו ספֵקות בנושא זה, וזה בלבד מלמד על עדיפות ז'בוטינסקי על בן-גוריון בתחום האסטרטגי. 2. סיפור ימי ב', שם. 3. שם, שם. 4. זאב ז'בוטינסקי, אקטיביזם, די טריבונע, 15 באוקטובר 1915. 5. ישעיהו מ"ה, א'. 6. ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק י"ז.