עוד באולמות הפליליים:
נאשמים בלתי מיוצגים נדחקים לאחור כאשר עורכי דין נדחפים כדי להגיע לראש התור. העובדה שהשופטים אינם קובעים את סדר הדיונים נובעת מן ההיעדרויות הרבות, המובילות גם לקביעת המון דיונים לאותה שעה – ואז רבים אומרים לעצמם שממילא יחכו ולכן הם מאחרים, וחוזר חלילה. יש לחשוב מחדש על כל שיטת קביעת הדיונים ולהקפיד על הזמנים. הדבר יתאפשר אם יופעלו צעדים תקיפים נגד מי שלא טורחים להגיע.
השנה הציף המדור בעיה הולכת ומתרחבת:
ראיות דיגיטליות שאינן מתועדות. צדדים מציגים בפני בית המשפט סרטונים, תמונות ומסמכים בטלפונים הניידים – ובמקרה הטוב השופט מכניס לפרוטוקול מה ראה. יש מקרים, במיוחד בתביעות קטנות ובתביעות פח, שאפילו זה לא נעשה. לנושא זה חובה למצוא מיד פתרון רוחבי. מצב בו ראיות אינן מתועדות, הוא בלתי תקין בעליל הן מבחינה עקרונית והן מבחינה מעשית. הוא פוגע באפשרות לפסוק כיאות בערכאה הדיונית (במיוחד אם עובר זמן מהדיון), ופוגם ביכולתם של הצדדים להבין את פסק הדין וביכולתה של ערכאת הערעור לבחון אותו.
בתיקי חדלות פרעון היה המדור עד מספר פעמים למו"מ המתנהל ברגע האחרון – בכניסה לדיון או אפילו בהפסקה במהלכו. זוהי התנהלות פסולה, הפוגעת בראש ובראשונה בחייבים – הנלחצים להסכים כאן ועכשיו – וגם בנושים. בעידן התקשורת המודרנית, הצדדים אינם צריכים לחכות עד שיתאספו כולם בבית המשפט כדי לנהל את השיחות הללו. ראוי גם שבית המשפט לא ישלח אותם "לדבר בחוץ", אלא אם הוא מתרשם שמדובר בפערים קטנים ושהחייב יכול להסכים מרצונו למתווה שיגובש.
השופטים חייבים להפנים, כי
מזג שיפוטי רך מדי הוא גרוע בדיוק כמו מזג שיפוטי נוקשה מדי. חובה לתת לכל צד את יומו בבית המשפט, חובה לשמוע אותם ואת באי-כוחם. חובה גם למנוע בזבוז זמן בטענות סרק ובחזרה על דברים שכבר נאמרו. חובה גם לשמור על הסדר, למנוע את המהומות המאפיינות חלק מהאולמות הפליליים, להעמיד במקומם עורכי דין שאינם מתנהגים כיאות.
גם בתביעות קטנות מתרחשת תופעה של אי-הגעת צדדים. מאחר שמדובר במי שאינם מיוצגים ולא רגילים להגיע לבית המשפט, יש להפעיל מזכירות פרואקטיבית, אשר תוודא ערב הדיון שהצדדים יודעים עליו. הדבר גם יאפשר לשופטים לעשות את המתבקש: צד שאינו מגיע בטווח של רבע שעה מהמועד שנקבע, יש אישור מסירה להזמנה והמזכירות שוחחה עימו – יפסיד בתיק, בתוספת הוצאות גם לצד השני וגם לאוצר המדינה. פסקי דין אלו יש לבטל רק בנסיבות חריגות, אם אי-ההגעה נבעה מכוח עליון.
על השופטים בתביעות הקטנות מוטלת משימה שלא תמיד היא פשוטה: לאזן בין היעילות לבין חוסר הידע של הצדדים. רובם עושים זאת היטב, אך חלקם חייבים לזכור שעם כל הרצון הטוב – אין לאפשר לצדדים להשתולל (כפי שראה המדור השנה). כמו-כן, אין מקום לחזרות מייגעות על מה שכבר נאמר או על טענות חסרות רלוונטיות.
תביעות הפח בתאונות דרכים ממשיכות לגזול ללא כל הצדקה את זמנם של בתי המשפט. מדובר ברבבות תיקים בשנה, שההיקף הממוצע שלהם נמוך משל תביעה קטנה. מאחר שכמעט בכל המקרים עסקינן בתביעות בין חברות ביטוח, עליהן להסתדר בעצמן – בבוררות מוסכמת או בקיזוזים הדדיים. אין שום סיבה, ממש שום סיבה, שהתיקים הללו ימשיכו להכביד על בתי המשפט.
הביקורת השיפוטית על צווים משטרתיים למעשה אינה קיימת. גם אם השופט שואל משהו, בסופו של דבר הוא חותם על הצו תוך דקה או שתיים, בין תיק אחד למשנהו. אלא שדווקא כאן, כאשר מדובר בפגיעה בזכויות במעמד צד אחד, הביקורת חייבת להיות ממשית. ההצעה שלנו: להקצות שופטים תורנים שיקדישו לנושא זה שעה-שעתיים ביום.
