הקרקס כפי שהוא מוכר היום החל את הופעותיו במאה ה-18 והוא היה הבידור היחיד להמונים, בעצם עד לשידורי הרדיו, ההקרנות בקולנוע והתוכניות בטלוויזיה. אל הקרקס באו אנשים להתפרק קצת מן הקשיים היומיומיים והתלאות שהיו נחלת ההמונים. אבל גם בימינו, כשחלופות מצויות בשפע הקרקס עדיין פופולרי למדי. כמו סירק דו-סוליי (Cirque du Soleil) קרקס השמש, קרקס שהתחיל את דרכו ב-1984 כחבורה של 20 רקדני רחוב. הקרקס התפתח והתחדש במהלך השנים וממציא את עצמו ברוח הזמן.
הקרקסים הקלאסיים היו "קרקס מדראנו" שהתחיל את דרכו בצרפת ב-1872. הוא עדיין קיים ונודד בעולם. ובארה"ב זה היה קרקס האחים רינגלינג ובָּרנום אֶת בֵּיילי. הוא פעל כמעט 100 שנה. מ-1919 ועד 2017. ב-1944 עלה באש אוהל הקרקס בהרטפורד במדינת קונטיקט. השריפה גבתה 167 קורבנות אך הוא המשיך את הפעילות עד 2017 כשקיפל את אוהלו עקב הוצאות תפעול גבוהות ומאבקים מתמשכים בארגונים למען זכויות בעלי החיים.
מלבד קרקסים ידועים אלה, ישנם כיום קרקסים כמו קרקס קולומביה, או קרקסים על שם ערים כמו קרקס מוסקבה, קרקס בודפשט ועוד. גם למדינת ישראל יש קרקס משלה. עלוב אך שלה. הקרקס הלאומני חרדלי על לולייניו, ליצניו, מטילי מימיהם מלמטה, יורקים רשפים מלמעלה כשראש הלוליינים נופל על הראש שלו והזוטר על ראש אחרים, ויש לו את ערוצי הפרומו והשיווק - המדיה.
את הקרקס משווקת המדיה כפי שציינתי בפוסט הקודם כדי לפענח את הטרוף של ממשלה זאת וראשה צריכים צוות מומחים לבריאות הנפש, כמו פסיכולוגים, פסיכיאטרים מומחים לפסיכופתיה ולסוציופתיה. אני לא מתכוון לדיווח במסגרת החדשות אשר באמצעותו אנו עוקבים אחרי המעשים ובעיקר המחדלים של ממשלה הזויה שכמותה לא הייתה לנו וספק גדול אם הייתה, או קיימת כזאת בעולם. שכן גם בקוריאה הצפונית המצורעת יש השליט הכל יכול ויש סדר. כאן גם השליט, איבד את השרביט. ואת הקרקסיות הזאת אנו מקבלים מלוא החופן במדיה בעיקר אלה החזותיים ובמסגרת פאנלים, שהתקשורת הישראלית התאהבה בהם אחרי שידורי ה"פופוליטיקה" בטלוויזיה הישראלית בשעתה.
אנו ציבור הצופים הצמוד למרקעים שבוי לדיונים של חיל פרשנים ומומחים, דיונים סמיכים כמרק אפונה, גדושים בהעלאת גירה רומינאטיבית, רכילות, פטפטת לשמה למילוי חלל גדול. כל זאת תוך ניסיון נואש לפטם אותנו כמו אווזים הונגריים בניחושים, תרחישים וסתם קישקושים וכל פיפס בטוויטר, תרועה, תקיעה גדולה, גיהוק או גרעפץ של אישיות אפסית נדון בהרחבה ומלווה פרשנויות ופרשנויות נגד באיזו רצינות תהומית כקולות מן ההר. תוך כדי כך בהתייחסות זאת או אחרת מצטטים, לא מגָבּים, שקרים, שטנה ורעל. ערך מוסף לאשפי הכזב ומפיצי השנאה. וכל זאת תוך קידוש העיקרון של "זכות הציבור לדעת". בשעה שה"דעת", הזאת עולה לנו במערכת העיכול עד להקאה. גם את החדשות נטו מ"קן הקוקיה" קשה לשמוע. לא שאין גם דברי טעם ותבונה. יש, אך אלה אובדים בהמולה של נציגי קואליציה ואופוזיציה לשמירת האיזון הקדוש.
בהצגה של תיאטרון החאן "נוף לים" מגיע פליט אופטימי ומלא תקווה להתחיל חיים חדשים ושלווים במדינה - ישראל - שכולה פקעת עצבים גדולה. ההמשך מטורף יותר מ"קן הקוקייה". ההצגה שנכתבה ובוימה בהשראה צָ'פלינית היא כולה על טהרת אפקטים ופנטומימה מבלי שמוציאים ולו מילה אחת במשך כל הצגה והיא מצחיקה לעתים עד לדמעות. ברוח זאת אני מציע, שבמקום פרשנים יופיעו קרקטוריסטים ובמקום מומחים-סטיריקנים והם אולי יוכלו לשקף את מה שקורה במדינה שהממשלה שלה מטריפה את דעת אזרחיה. קרקס מטורף אבל לפחות נצחק. אלא שאז אני נזכר באמירה ידיישאית של הבן לאביו. "טאָטעֶ די לאָכסט, אָיין ברוֹך צוּ דאָיין געֶלעֶכטעֶר". אתה צוחק אבא, שוד ושבר לצחוק הזה.