השאלה איננה "ימין" או "שמאל" אלא "דמוקרטי" או "פוסט-דמוקרטי" (אוליגרכי); "ציוני" או "פוסט ציוני"; "לאומי" או "גלובליסט" (אנרכיסטי וחסר זהות). קהילה מדינתית טיפוסית מתאפיינת במספר גורמים המבדלים אותה מקהילות מדינתיות אחרות. ככל שהוותק הלאומי עצמאי, ממושך ורציף יותר, כך עמוק, יסודי ושריד יותר המאפיין הזהותי. מה באמת קורה באירופה? - האיחוד שביקש שלום בכל מחיר אחרי זוועות מלחמת העולם ה-2, לא צלח. הוא טורפד ע"י עוצמת הקשר הלאומי בתוך המדינות "החברות", משקעי העימותים מן העבר וטרנספורמציה של כוונת היסוד המוצהרת (שותפות כוללת) ל"הגמוניזים" מחודש - גלוי וסמוי. חיפוש פתרון אירגוני מלכד, שיתעלם מהזהות הלאומית-תרבותית מן העבר לא עלה יפה. רב-תרבותיות כרעיון חלופי כרוך בתקופת "דגירה" ממושכת להתגבשות ממשית. לפיכך הפכה הרב-תרבותיות למכשול עיקרי שרק שיבש את הלאומיות או חיזק נדבכים מפצלים אחרים כגון שונות דתית ואינטרסים אוליגרכיים או כלכליים. בכך שובש גם את היסוד הדמוקרטי המהותי של ריבונות העם במדינתו. את הפירות הבאושים של מגמות אלה אנו רואים כיום. רב-לאומיות היא כינוי "מתחנחן" למציאות גלובליסטית של שבירת הייחודיות הקהילתית ובלילתה בישויות אחרות במטרה לעצב ולהשליט דפוסים חברתיים חדשים והומוגניים יותר. הנחת העבודה בגישה זו היא שכך ניתן למתן ולמזער את בעיית השונויות בין קהילות שונות, להקטין חיכוכים וליצור הרמוניה משופרת. ניסיון העבר עד כה אינו תומך בהנחה זו כפתרון ארוך-טווח ויציב. פרישת בריטניה מהקהילה האירופית והריחוק הקיים ואפילו המתגבר בין המרכז המערב-אירופי בהנהגת גרמניה, בלגיה (הדו-לאומית) וצרפת לבין מזרח אירופה, מעידים על קיומו של "מוקש" זה מאז ההסכם הכלכלי הראשוני של 12 המדינות המייסדות, לפני כ-70 שנים ועל השפעתו המתמשכת ואף הגוברת. נראה שגם ארה"ב "המתקדמת" נסחפת לעבר גישה זו ובמיוחד האגף הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית. להערכתי בארה"ב נובעת הנטייה משתי סיבות עיקריות: התלות הפוליטית של המפלגה הדמוקרטית במהגרים חדשים בעיקר ב-100 השנים האחרונות, ובאפריקנים האמריקנים שמהווים כיום למעלה מ-1/3 מכלל אוכלוסיית ארה"ב (כ-120 מיליון נפש). התהליך הנמשך של הגירה בלתי מבוקרת של היספנים (בעיקר) ואסיאתים בשנים האחרונות דרך הגבול הדרומי עם מקסיקו - במיוחד בימי הנשיאים אובמה וביידן ממשיך דרכו - מחזקים הערכה זו. הדמוגרפיה האמריקנית הקלאסית של ותיקי ההתיישבות באמריקה נמצאת במשבר חמור (דעיכה מספרית בכלל האוכלוסייה), וכוחה הפוליטי-דמוקרטי של המפלגה הרפובליקנית המושתת על תמיכת צאצאיה הולך ונשחק בשל כך. השנים האחרונות בישראל ובכלל זה ניצחון הימין בבחירות 1.11.2022, ולצידו מהלכי המחאה של החודשים האחרונים, משקפים מצוקה של חוגים יוצאי מדינות המערב - המהווים כיום את ליבה של האוליגרכיה השלטת המשקפת את הפן הישראלי של התופעות המתוארות לעיל. התחזקות דמוגרפית של הסקטורים הדתי והחרדי בישראל ושל יוצאי קהילות המזרח בה מחוללים מהפך דמוגרפי שאיננו מאוזן ע"י עלייה מן המערב, במיוחד מארה"ב. הבעיה הגוברת בישראל היא שאחרי שהגדירו עצמם ציונים ולאומיים במחצית הראשונה של המאה ה-20 והמשיכו בכך עד תקופת מלחמת יום הכיפורים, הוכו במלחמה זו מכה קשה ואיבדו את ההגמוניה השלטונית והקבוצתית גם יחד ב"המהפך" 1977. היתרון הדמוגרפי אזרחי שביסס את שלטונם בדור הראשון לעצמאות נמחק עם העלייה ממדינות בריה"מ לשעבר ומחיקת ה"הפרדה" התרבותית-חברתית בקבוצה הגדולה של ילידי הארץ בין יוצאי "מערב" ל"מזרח". "שליטי" האתמול אינם משלימים או מוכנים להשלים עם השינוי. נראה שהגדרתה של מדינת ישראל כדמוקרטיה נתפסת על ידם בצוק העיתים של הכישלון בבחירות האחרונות כאובדן הגמוניה המתבסס במדינה בזכות הדמוגרפיה היהודית, וחלק מרכזי בהם רואה אתגר "מסוכן" לאופיה הליברלי של המדינה. למגמה דמוגרפית זו שורשים עמוקים ומבוססים יותר באוכלוסיית ישראל ובעם היהודי, מאשר במודרניזציה ובגלובליזציה - יריבי הלאומיות והדמוקרטיה הקלאסית. האוליגרכיה בישראל נחלשת בתחום הדמוגרפיה הטבעית והחינוך היהודיים, כאשר הכישלון החינוכי עמוק בהרבה מזה הדמוגרפי ואת זאת בקשה לנטרל ע"י השתלטות עויינת באמצעות מערכת המשפט ופרשנותו החוקתית (ללא כיסוי חוקי מפורש) לחוק כבוד האדם וחירותו. פרשנות זו נתמכה ע"י האוליגרכיה המקומית המחזיקה בעמדות כוח כלכליות בצבא ובשירותי הביטחון, באקדמיה, בתעשיית ההי-טק ובתקשורת. באמצעות אלה ביקשה היא לפורר את ההגמוניה המסתמנת של הימין, ע"י פגיעה אנושה במנהיגות הליכוד - הגורם האידאולוגי המייצג במובהק את הדמוקרטיה של העם ואת הלאומיות היהודית המוטמעת היטב בחבריו; לשם כך גם בויים משפט נתניהו. כשלון הניסיון להדיח את נתניהו באמצעות מערכת המשפט והניצחון בבחירות הנ"ל העניק לימין מנדט ציבורי לממש מדיניות שעיקריה הם: מדינת ישראל שייכת לעם ישראל. ארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי. ישראל היא דמוקרטיה ליברלית קלאסית עם כלכלה חופשית, החינוך היהודי והכללי מתקיימים בצוותא בצרוף יכולות נרחבות בתחומי המחקר והטכנולוגיה העילית. לניסיונות ההדחה האחרונים של נתניהו והימין מהשלטון, הצטרפו ארה"ב "הדמוקרטית" ואירופה המערבית "המבולבלת" נוכח האיום הרוסי באוקראינה ומהפחד מגלי הגירה אליה מהמזרח התיכון. המשך אחיזתו של הימין בשלטון חרף האתגרים מבית ומבחוץ, הוא כמעט סוף הדרך למאבק הסרק של האופוזיציה "המבקשת לדבר דמוקרטיה" אך בפועל מחוללת דיקטטורה של הדיפ-סטייט. בכדי לסכל סופית ניסיונות סרק אלה, חייב הימין לשנות בדרכים דמוקרטיות את ליבת העיוותים שהוחדרו למוסדות השלטון ומרכזי הכוח במדינה ובראשם בית המשפט העליון וצה"ל. עת לבטל את בג"ץ ולכונן במקומו בית משפט לחוקה ובנפרד ממנו בית משפט גבוה לערעורים. הרפורמה המשפטית עליה הכריז שר המשפטים לוין לאחר כינון הממשלה הינה חיונית ובחלקה גם דחופה. יש להחזיר לממשלה את כושר המשילות והסמכות לנהל את הארגון המדינתי והמשק ולמבקר המדינה את תפקידו כמבקר. (במקרה הצורך: בשימוש שיניים חדות יותר: ענישה על עבירה במקום הקפאת כושר הביצוע באמצעות היוע"משים). חובה לשנות את דרכי הבחירה של בעלי תפקידים בכירים ולהגדיר היטב את תחומי אחריותם וסמכותם. שאלת אכיפת החוקים הפכה לשאלה קרדינלית ולחלק קריטי במרכיבי הביטחון הלאומי. דמוקרטיה היא אכן שיטת ממשל בה הידברות - שאין עימה אלימות - היא דרך המלך במטרה להגיע בחברה החיה בצוותא להסכמים והבנות. עם זאת למיעוט אין זכות וטו ואין הוא הפרשן הבלעדי של מסמכי יסוד (חוקה) או חוקי-יסוד. כמו-כן אינו מוסמך להפעיל איומים, הטרדות או כוח כדי לכפות דעות ועמדות. בהעדר הִדברות מתוך סרבנות חד-צדדית, קובעת הדמוקרטיה כי הרוב מכריע. המבקש לפרוש מהשיטה הדמוקרטית, יואיל לאזור אומץ ולהכריז על כך קבל עם ועולם.