התשובה היא: המיקרופון, המאפשר לאמן להופיע בפני רבבות בבת אחת. ליתר דיוק: הטכנולוגיה המתקדמת יותר של מערכות השמע, המאפשרות למלא אצטדיונים ואשר לא הייתה קיימת בזמן החיפושיות. אבל זו הנקודה: סיורים יוקרתיים של מוזיקאים כוכבי-על אינם סיפור חדש. הם החלו בשנות ה-1850. כאשר זמרת הסופרן השבדית ג'ני לינד קיימה 95 קונצרטים בארה"ב בניהולו של לא אחר מאשר פ"ט ברנום, מנהל הקרקס הנודע, עם מכירות של 7,000 דולר בכל אחד. זה לא נשמע הרבה ולינד קיבלה רק חלק קטן מההכנסות; ברנום נטל את הרוב (סוויפט, שהיא גם אשת עסקים מצוינת, מקבלת את רוב ההכנסות מכרטיסים בעוד האמרגנים מוכרים הרבה מרצ'נדייז). אבל המחיר לצרכן באותה עת היה נמוך פי 40 מאשר היום, כך שהכנסותיה של לינד היו נאות. הצלחתה הייתה גדולה עוד יותר לנוכח העובדה, שארה"ב של אז הייתה הרבה פחות עשירה מאשר כיום, עם תוצר לנפש נמוך פי 600, כך שתושביה לא יכלו להרשות לעצמם בילויים כמו היום. בערכים ריאליים, ההכנסות מכל קונצרט שלה היו 4.5 מיליון דולר. ההכנסות בקונצרטים של סוויפט כפולות ואף למעלה מכך. אבל למה לא יותר? ככלות הכל, לינד הופיעה באולמות שהיו מספיק קטנים כדי שהמאזינים ישמעו אותה בלי מיקרופון; סוויפט ממלאת אצטדיונים בני 50,000 מקומות. תשובה אחת היא, שעצם הגודל של המתקן גורמת לכך שכרטיס להופעתה אינו נדיר כמו להופעה של לינד. אבל יש לזכור, שאוכלוסיית ארה"ב כיום גדולה בהרבה מאשר לפני 170 שנה. תשובה טובה יותר, משער קרוגמן, היא שתפקידם של הקונצרטים החיים כיום קטן מאז בשנות ה-1850. אז הם היו הדרך היחידה לשמוע מוזיקה, או לפחות – מוזיקה מקצוענית. כיום המוזיקה זמינה בכל מקום ובכל זמן. קונצרטים חיים הם עדיין חוויה מיוחדת; הם אחת ההנאות הגדולות ביותר שלי, מעיד קרוגמן על עצמו. אבל הם משרתים נישה קטנה מזו ששירתו בעבר. בכל מקרה, טיילור סוויפט נותנת – מלבד המוזיקה שלה – גם חומר למחשבה. זוהי תזכורת לכך שהשלכות ההתקדמות הטכנולוגית עשויות להיות מורכבות מכפי שאנו רגילים לחשוב, ושהטכנולוגיה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר איננה בהכרח זאת שאנו רגילים להצביע עליה.