ולדימיר פוטין פורח על תוהו ובוהו, עד שבסוף השבוע עצם שלטונו היה נתון בסכנה בשל כך. בחודשים האחרונים, כאשר יבגני פריגוז'ין החריף את מאבקו נגד הצבא הרוסי, פוטין לא גינה אותו – ודאי לא בפומבי. השתיקה הזו הייתה חלק מהסמל המסחרי הוותיק של פוטין: הפרד ומשול, כך שהסמכות העליונה מצויה אך ורק בידיו – מנתח ניו-יורק טיימס.
מבחן הלקמוס של פוטין הוא נאמנות, ועד אתמול גם פריגוז'ין הפגין אותה. אבל אחרי 20 שנה של רווחי עתק בזכות קשריו עם הנשיא, הוא הניח אותה בצד ויצר את המשבר הגדול ביותר ברוסיה מזה שלושה עשורים. לפחות כרגע, האפשרות של קרבות רחוב במוסקבה נמנעה כאשר פריגוז'ין הודיע אמש על נסיגת אנשי חברת וגנר שבבעלותו. אבל היה זה האיום הגדול ביותר על פוטין ב-23 שנות שלטונו – ומצידו של מי שבדומה לרוב האליטה הרוסית, חייב את כוחו ומעמדו לסגנון השלטון הפרסונלי של פוטין.
סבלנותו של פוטין כלפי התפרצויותיו הבוטות של פריגוז'ין השנה אולי שירתו את מטרותיו הפוליטיות, אך היא גרמה לבכירים בממשלו לחשוב ששכיר החרב נהנה מתמיכתו הטקטית של הנשיא וגם הגבירה את תעוזתו של פריגוז'ין. רק לאחר שכוחות וגנר החלו לנוע לעבר מוסקבה, פוטין כינה את פריגוז'ין "בוגד" (בנאום לאומה, ובלי להזכיר אותו בשמו). אבל הנזק כבר נגרם.
לאורך הדרמה אתמול, מדגיש הטיימס, לא היו סימנים מיידיים לכך שאחיזתו של פוטין בשלטון מתערערת. איש בצמרת לא התייצב לצידו של פריגוז'ין ואישים מרכזיים נוספים – כמו שכיר החרב הצ'צ'ני רזמאן קדירוב – הודיעו על תמיכתם בנשיא. אולם, האירועים בכללותם היו תוצאה דרמטית של המבנה הבלתי-רשמי שיצא פוטין לאורך שלטונו.
במשך למעלה משני עשורים, המערכת סייעה לפוטין להבטיח את סמכותו הבלתי-מעורערת, תוך שבידיו מצויים המפתחות לעושר ולהשפעה ברוסיה המודרנית. מערכת זו מאפשרת לו להטיל משימות מרכזיות על המעגל הפנימי עליו הוא סומך, תוך מניעת צמיחתה של קבוצה העלולה להחליש אותו. מוסדות המדינה – בתי המשפט, הפרלמנט, התקשורת, כוחות הביטחון – הפכו למכשירים בלבד במשחקי הכוח הפנימיים, במקום להיות מוקדי כוח משל עצמם.
זמן קצר לאחר שעלה לשלטון, ריסק פוטין בכוח את האוליגרכים שסבבו את הנשיא בוריס ילצין בשנות ה-1990. לאחר מכן אפשר להאיץ את התחרות בין קבוצות יריבות, תוך יצירת סמכויות סותרות בין זרועות הביטחון. "אתה אף פעם לא יודע מי יאסור אותך", תיאר זאת איש עסקים מוביל. האסטרטגיה הזאת פעלה גם ביחסי החוץ, כאשר פוטין העדיף לגרום לעולם לתהות מהן כוונותיו. כך היה בפלישה לאוקראינה, אשר הדהימה את חברותיה ויריבותיה של רוסיה כאחת.