סמוך לכניסתו לאולם הדיונים בברייטון נשאל ארנון מילצ'ן על-ידי אחד העיתונאים אם הוא איננו חושש. מילצ'ן השיב (ציטוט מהזיכרון): "למה שאחשוש? אני עד רגיל, לא נאשם". אכן מילצ'ן איננו נאשם, אבל נשאלת השאלה אם הוא עד "רגיל". ראוי בהקשר זה להביא כאן מעט מחילופי הדברים, כפי שהתפרסמו בין מילצ'ן לבין חוקרו במשטרה כדי לעמוד על הדינמיקה שהתפתחה בין מילצ'ן לבין המשטרה בכל הקשור למעמדו כעד במשפט. חוקר: "אולי לא אמרתי לך בפתיחה, קח משהו אחד בחשבון, שאנחנו קבענו איתך את החקירה ואת נוהל החקירה". מילצ'ן: "דרך אגב, אפשר להוריד את המילה שוחד"? חוקר: "לא". מילצ'ן: "אם זה ידלוף זה הורס אותי". חילופי הדברים הללו מעידים, שמילצ'ן נחקר במשטרה באזהרה כחשוד בעבירת שוחד. ובמילים אחרות, במהלך חקירתו של מילצ'ן והעדות שמסר - התהפכה מעל לראשו חרב ההפללה שלו עצמו בעבירת שוחד, וזאת - בנוסף לחששו הרב מעצם פרסום החשד נגדו ("אם זה ידלוף זה הורס אותי"). ואם חרב ההפללה הפסיקה להתהפך מעל לראשו של מילצ'ן, לא מן הנמנע, לכאורה, שהיה זה משום שהוא הפך, למעשה, לעד מדינה - גם אם הוא לא הוגדר פורמלית ככזה. בעניין זה, להלן הגדרת עד מדינה בסע' 54א(א) בפק' הראיות: "עד מדינה - שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה". ולענייננו, לא מן הנמנע, שחרב ההפללה שהפסיקה להתהפך מעל לראשו של מילצ'ן היא, לכאורה, טובת ההנאה הנזכרת בפק' הראיות. משמעות הדבר, שאם מילצ'ן אכן עונה על ההגדרה של עד מדינה - יש לכך השלכה על משקל עדותו - באשר היא טעונה סיוע כדרישת סע' 54א(א) הנ"ל לפק' הראיות. משכך, יש להניח שסוגיית מעמדו של מילצ'ן - עד מדינה כן או לא - תלובן עימו בחקירה הנגדית.