ספסרים
בפברואר 1974 כינס רא"ל מוטה גור, הרמטכ"ל, את סגל הפיקוד הבכיר (ספ"כ) של הצבא באחד מבסיסי חיל-האוויר לשלושה ימי דיונים על מלחמת יום הכיפורים. במהלך הדיון תקף אל"ם יואל בן-פורת, מפקד יחידה 848 (כיום - 8200), את הסוכנים, המתווכים בין יצרניות אמצעי הלחימה לבין הצבא, ומולקים לעצמם אתנן נאה ביותר תמורת התיווך - גם אם לא היה כלל. בן-פורת קרא להם, "קרציות וערפדים, מוצצי לשד תקציב הביטחון" (יואל בן-פורת, "נעילה", עמ׳ 124 ואילך). נזכרתי ביואלק'ה עליו השלום כשפורסם, כי תא"ל בדימוס ישעיהו ברקת, סוכן הצוללות, קיבל עשרות מיליוני אירו בתמורה להסכם שחתמה ממשלת ישראל עם ממשלת גרמניה ועם מספנת טיסנקרופ. כך, מאמיר מחירן של מערכות נשק שרוכש משרד הביטחון, על חשבון ביטחון מדינת ישראל וכלכלתה.
בן-פורת סיפר בספרו, כיצד דחה בתיעוב הממסד הביטחוני את רעיונו לבטל את מוסד הסוכנים. הוא לא הצליח לשנות סדרי בראשית למרות שבקול ענות חלושה נחקק עקב יוזמתו חוק שהסדיר את פעולת הסוכנים, ולכאורה, ריסן את תאוות הבצע שלהם ואת הבזבוז המושחת של תקציב הביטחון על עמלותיהם.
כיוון שהמדובר בגנרלים במיל׳ שעושים הרבה מאוד כסף מספסרותם בענייני רכש ציוד ביטחוני כדי להשלים את פנסיותיהם התקציביות האדירות, לא היה לחוק הזה סיכוי. שהרי לצבא שלנו יש מדינה, והוא מנצלהּ לצרכיו, וחומס אותה להעשרת גנרלים במיל׳ ובדימוס.
הרס
גם לו הייתה ג׳וערה רק אתר בית-הספר הראשון לקצינים ב׳הגנה׳, הייתי מציע לשמר את המקום למען הדורות הבאים. אלא שג׳וערה שימשה לאחר מלחמת הקוממיות כבית-הספר למ"כים של חטיבת ׳גולני׳; וזו עוד סיבה טובה לשמר את המקום.
את בניין גימנסיה הרצליה בתל אביב הרסו תמורת בצע כסף. עוד הרבה אתרי מורשת נפלו קורבן למיליוני שקלים ששולמו תמורת הקרקעות שהוקמו עליהם. ביניהם כפר ילדים ליד עפולה, שהיה ערש התיישבות בעמק ישראל, ויהפוך בקרוב לשכונת מגורים.
תגובות המנוצחים
"אבוי למנוצחים (Vae victis)". כך אמרו הרומאים. כשניהלתי קבוצת כדור-יד של נערים, שמתי לב ששחקני הקבוצה (כולל בני), שהיו ילדים טובים מבתים טובים מאוד - בני-טובים במלוא מובן המלה - עשו עבירות רק כששחקן יריב הצליח להתל בהם ולחלוף על פניהם. כך גם המשטרה, מג"ב, צה"ל והשב"כ מגיבים באלימות מטורפת נגד מתיישבים ביהודה ובשומרון עכשיו, כשנחשפת לעיני כל ערוותם וכמעט כל אחד יודע - אולי פרט להם - שיש מלחמה בירושלים, ביהודה ובשומרון, וכוחות הביטחון נכשלו בחיזויה, שיקרו בזדון בדיווחים עליה ואינם מצליחים לכבות את האש. כמנוצחים, הם אינם מכים בתוקפים, שמנצחים אותם בינתיים, אלא בקורבנות התקיפה.
לכן, מח"ט בצה"ל הרשה לעצמו לכוון את נשקו נגד אזרח יהודי, בהתאם ל"רוח צה"ל", וזכה לתמיכת הרמטכ"ל; שוטר תלש זקן של מתיישב - כמיטב המסורת האנטישמית; והשב"כ משתולל בפגיעה בזכויות אזרח של מתיישבים; ואלה רק מעט ממקרי האלימות הממוסדת שנוקטים כוחות הביטחון נגד המתיישבים במקום למלא את תפקידם, ולהגן על המתיישבים ועל רכושם.
מדינת ישראל אחרי הפוטש של חונטת הקצינים ושל חונטת המשפטנים, היא דמוקרטיה בררנית - רק למקורבים לאנשי החונטות מובטחות דמוקרטיה וזכויות אזרח. לכן, ההתעללות, שלא החלה כעת, עוברת בלי שום תגובה של הפרקליטות או של מערכת המשפט, ויש האומרים שההתעללות נעשית בעידודן.
באין דין ובאין דיין, יעשה כל אדם דין לעצמו ולביתו. מערכת הביטחון על כל זרועותיה מעלה בתפקידה כשהפקירה את שלום האזרחים, ומגינה בפועל על הערבים המתנכלים להם. אחרי כמות גדולה כל-כך של נרצחים בחצי השנה האחרונה בירושלים, ביהודה ובשומרון היא איבדה כל זכות לבוא בטענות אל המותקפים על שסירבו להגיש בשמחה את הלחי השנייה.
האנוסים
עוד כשהייתי תלמיד תיכון (די בעייתי, בלשון המעטה), הורה משרד החינוך שאין לפגוע בציוני תלמיד עקב בעיות משמעת או חיסורים. כלומר, יש להפריד לחלוטין בין התחומים. זה לא בוצע אז, ולדאבוני, גם לא כעת.
כתלמיד ידעתי שיש בסגל המורים מי שאוהבים (שימו לב ללשון רבים) להתעלל בתלמידים מסיבות שונות. אחד ממוריי בבית-הספר היסודי היה ידוע ככזה, ולהוותי הוא נדד בעקבותיי כנראה לתיכון שלמדתי בו ולא הפסיק להתעלל בי. לאחר שפסל את מחברת הבחינה שהגשתי לו עקב שאלה של תלמיד "מה? כבר גמרת לענות על הכל"?, וטען שדיברתי עם התלמיד ועניתי על שאלתו. הבטתי בו בבוז. אמרתי לו בקול רועם, שהוא יכול לקפוץ לי. מאז אותה התקרית, הוא נזהר שלא להיתקל בי. על מורים כאלה שרטט תיאודור לודוויג אדורנו את המודל המפורסם של רוכב האופניים - מי שכפוף כלפי מעלה ובועט כלפי מטה.
נזכרתי בו כיוון שקראתי את סיפורו של הנער מוסקט (שבחים להוריו על השם המקורי) מנדלסון מתיכון ליאו בק בחיפה, שהמחנכת העירה לו בכתב על עמדתו בעד הרפורמה המשפטית, ובין השאר, כתבה, שהתאכזבה ממנו. אחר-כך התנצלה המורה ותיקנה את מכתבה, שלהגדרת מוסקט, נוסחו החדש היה פוגעני לא פחות.
בשנותיי הראשונות בתיכון הייתה לי מורה לספרות שלימדה גם חיבור. כשלא אהבה את מה שתלמיד/ה כתב/ה בחיבור היא פגעה בציונו/ה. לאבי, דרך אגב, אמרה המומחית הגדולה, שלעולם לא אדע לכתוב חיבור. אבי (שהיה מורה, ולימדני לכתוב) חזר מפגישתו עמה אחוז בפרץ צחוק אדיר והציע שאתעלם להבא ממנה. אם זיכרוני אינו מטעני, מתוך הערכה אדירה לאבחנתה הדקה לא הגשתי לה יותר מבחנים בחיבור - עד שנפטרתי מעולה של זו. מעניין האם הצליחה אי-פעם למכור אחד משרבוטיה. אני, בעוונותיי, קניתי לפעמים לחמנייה וארטיק ממכירת דברים שכתבתי.
אחרי פרסום הסיפור של הנער מוסקט מנדלסון וגם לפניו פורסמו עוד שניים-שלושה מקרים של מורות שהעזו להעיר לתלמידיהן על דעותיהם בעניין הרפורמה, או ענשו אותם עליהן. זה קצה הקרחון של תופעה חמורה במערכת החינוך - כפיית עמדות פוליטיות על-ידי מורים - שהכרתי מעברי בתיכון, שנחשב על לא-עוול בכפו ליוקרתי. למדתי בנתניה - עיר, שלחלוטין לא הייתה סוציאליסטית בזמנו - אך בעיני מנהל התיכון לא מצא חן שכתבתי עבודת מחקר על ניל"י, והוא סירב להגישה למשרד החינוך כדי שאקבל פטור מבחינת בגרות. "אצלי לא יכתבו עבודה על הפסקונדיאטים (נבלים, ברוסית)", אמר למורי להיסטוריה שהנחה אותי. יותר מארבעה חודשי מחקר וכתיבה ירדו לטמיון, וכתבתי עבודת מחקר אחרת אך החמצתי את המועד להגשתה.
עוד לפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה התוודעתי לאונס הפוליטי של החופש באקדמיה. פרופסור ידוע להיסטוריה צבאית שביקר במקום עבודתי, שמע ממני בסוף שנות השישים שאני עומד להיות סטודנט להיסטוריה ומעוניין לחקור את מלחמת הקוממיות ושמח. "מה בדיוק תרצה לחקור"? התעניין. "לח"י", עניתי. הביט בי בבוז, או ברחמים, ואמר "לח"י אינו שווה מחקר אקדמי". מתוך נימוס לא הגבתי אך סימנתי לי דגל אדום. הבנתי היטב בו-במקום, שבאוניברסיטה אין חופש אקדמי, ולעולם לא אגיע ללמוד אצלו.
בסוף שנות השמונים, כשהייתי דובר אוניברסיטת תל אביב, נוכחתי, שלא רק לסטודנטים אין חופש אקדמי, אלא גם לסגל האקדמי. יש מי שאוכף על המרצים משמעת פוליטית ומבהיר להם, שלא כל נושא ראוי למחקר - כפי שהסביר לי הפרופ׳ הייקה להיסטוריה צבאית כעשרים שנה קודם לכן. זו הסיבה שהרבה נושאים בתולדות המאבק להקמת המדינה, בחקר השואה ובנושאים אחרים בתולדות עם ישראל לא נחקרו. סיבה אחרת - אכיפה בידי הגופים המממנים מחקרים, שאינם מעוניינים בהעלאת נושאים מסוימים לסדר היום, ומעדיפים, שייכחדו מהזיכרון הלאומי.
צביעות
שירתּי בשירות חובה בצה"ל כג׳ובניק, וכשעברתי למילואים, התעקשתי להיות לוחם, למרות מצבי הרפואי. בכל זאת, איני סבור ששירותי בצבא מקנה לי זכויות כלשהן. בדמוקרטיה תינוק נולד, ובחדר הלידה מקבל את מלוא זכויותיו ללא שום טרחה. בדמוקרטיה, לעניות דעתי, חובות הן עניין וולונטרי - האזרח מחליט האם למלא את חובותיו והאם לציית לחוק - למשל, לנהוג מ̤עבר למהירות המותרת, להתגייס לצבא או לשלם מס אמת - ביודעו, כי לעתים תפעיל נגדו הממשלה אכיפה וענישה.
לכן, לדעתי, השאלה מה עשית בצבא הנה צביעות או אי-הבנה מוחלטת של חוקי המשחק בדמוקרטיה. כלוחם, שירתּי גם עם קצינים וחיילים דתיים, והערכתי מאוד את הקרבתם - גם כיוון שרוב המטבחים הצבאיים שהכרתי היו טר̤פים - ובעיקר, במוצבים. ולא נדבר על האקלים הרוחני בצבא, שאינו מתאים לשומר מצוות.
יתר על כן, לו הייתה השאלה לגיטימית, היו צריכים לספק לציבור מדד של שירות צבאי. האם זריקת רימוני-עשן בהצלבה שווה ציון 8 מתוך עשר? ומה דינו של כתבלב צבאי ב"במחנה", או בגלי צה"ל? כמה שווה שבוע מאסר בכלא צבאי? וכמה מוסיפים צל"ש, או פציעה, למדד השירות הצבאי?
בממלכת הפרסים
מינוי של שלושה חברים בוועד המעניק פרסים לסופרים מעורר זעם אדיר בקרב עסקני הספרות הזועמים על השר מיקי זוהר, שהעז למנות למשרות הללו אנשים לא מאנשי-שלומם ר"ל. הרי ידוע, שבימין יש רק בורים שאינם קוראים ספרים.
מאז ומתמיד פרסים הנם מקור הכנסה נפלא לסופרים, למשוררים ולאמנים, והשליטה בהם הקנתה לגורמים מסוימים עוצמה אדירה והשפעה כבירה על התרבות הישראלית. זה נכון באמנות, בספרות, בעיתונות ואפילו בפרס ישראל.
מטבע הבריאה, כך טוענת העלית הישנה שחמסה את הפרסים לעצמה, רק אנחנו זכאים לקבל פרסים, ואין לפרוס למי שלא זכה לחותמתנו על כשרותו. זה מזכיר לי את החרמות שהטילו הפוליטרוקים המבינים ומפריסי פרסים על הסופר מרדכי הורוביץ (בעלה של נעמי שמר), על אפרים קישון, על נעמי פרנקל, על הזמר אריאל זילבר ועל כמה מדענים בולטים; והרשימה אינה קצרה.
בינתיים הוכיח עמוס שוקן, המוציא לאור של העיתון לאנשים חושבניים, הארץ, את הליברליזם שלו והודיע לבני ציפר - אחד משלושת הנבחרים על-ידי השר זוהר - כי אינו מוכן שיהיה חבר בוועד, וציפר נאלץ להודיע שוויתר על המינוי. אין פלא - שוקן נודע מזמן כמי שדואג לחופש הביטוי, אך רק לעצמו ולדעותיו.
