הבוקר קמתי בחמש. כהרגלי התקלחתי, התגלחתי, הכנתי לי תה וקפה והתיישבתי מיד לכתוב דפי בוקר. תכננתי בתוכם את יומי ובתוך כך החלטתי להקים ולנקות את הבית לשבת. על-פי רוב אני מנקה אותו בימי חמישי, אבל מכיוון שגם בשבוע שעבר הקדמתי את הניקיון, הבית כבר היה מוכרח ניקוי. אינני יכול לחיות, לגדל ילדים או לעבוד בבית מלוכלך.
כך, אפוא, עוד לפני שהערתי את הבנים משנתם כבר פיניתי את השיש במטבח ואת שאר המשטחים לניקוי באקונומיקה, וטאטאתי את כל הבית. בו-בזמן הכנסתי לתנור שתי כיכרות לחם לאפייה ולחמניות בזו אחר זו לטוסטר, כי דניאל אוכל בבית הספר רק לחמניות שעברו בטוסטר, ומיכאל - רק רבעי פיתה עם שמן זית וזעתר.
בשש וחצי הערתי את הבנים ומיהרתי להכין תה ועוגה למיכאל, טוסט ותה ועוגה לדניאל. אגב, את העוגה, עוגת שוקולד כאשר אהב, אפה אמש מיכאל בעצמו, ביוזמתו, בלי שום עזרה מצידי. ואז, בעוד הבנים מתעוררים מול הטלוויזיה, עליתי למעלה והתחלתי בניקוי החרסינות, הכיורים והאסלות באקונומיקה. ואז גם למטה.
עד שיצאו הילדים לבית הספר האוכל שלהם היה מוכן בתיק, כל ילד עם מה שהוא אוהב, ובתוך כל קופסה גם חמישה זיתים בלי גלעינים, חמישה דובדבנים ורצועות של חצי גמבה עם מלח לדניאל - ואני כבר הייתי בסיבוב הספונג'ה השלישי והאחרון, על יבש.
במהלך הניקיון חשבתי על הבוקר הזה, ועל השלטים 'אבא ואימא זה משפחה' או 'נצח ישראל לא ישקר' וכול ההבלויות המגונות האלה בשלטים המתנוססים מעל בתי הגרעין התורני במצפה רמון. נזכרתי גם באישה צעירה אחת, שיצאה עם ילדיה בשעת בוקר מבית הדירות שהם גרים בו, ועל ראשה מגדל מפואר של שביס העשוי מבד צבעוני מגולגל כפקעת. אמרתי לעצמי, שאני לא פחות אימא ממנה, לא פחות יהודי ממנה - אבל בטוח פחות מגוחך, מפני שאין שום מגדל פיזה של בד מגולגל בקפידה על ראשי.
מקדשים את החזות הקלות שבה בני אדם נוטים להאמין במיני תפיסות הומופוביות, גזעניות ונטולות כל מוסר אנושי או היגיון בריא מדהימה אותי בכול פעם מחדש. החברים והחברות של הגרעינים התורניים במצפה רמון, כמו במקומות אחרים בארץ, גדלו בישיבות הקו ובמכינות המשיחיות על משנותיהם של הרבנים אלי סדן וצבי טאו ואחרים. הרבנים הללו גידלו דורות של בני אדם חשוכים, שפסוקי התורה ופסקי ההלכה ששיננו באוזניהם היו למחסום לעיניהם כמחסום של עיני חמורים וסוסים.
הם מתהלכים עם פאות ארוכות, כיפות ענקיות ושביסים מגולגלים ברחובה של עיר, ובטוחים שהם היהודים האמיתיים, אדוקים באמונתם וצנועים בהלכותיהם, עובדי השם ויראיו. הם אינם יכולים עוד לראות כלל את מידת הגנות והכזב בכול מה שלמדו ובכול מה שגדלו עליו. הם אינם מסוגלים כלל להבין כיצד גבר בן שישים ושלוש יכול לגדל, מזה אחת עשרה שנים, תאומים, ולהיות להם לאב ולאם, לספק את כל מחסורם, לעמול ולטרוח מסביבם ולמענם עשרים וארבע שעות ביממה, ובתוך כך גם להשתדל לקיים קריירה עצמאית כסופר וכפעיל ציבור.
ודאי שאינם יכולים לראות שני אבות או שתי אימהות בתפקידים הוריים. בעבורם, רק אבא ואימא זה משפחה, ואין זה משנה כלל אם זוהי משפחה מתפקדת, הרמונית, או שחלילה מתגלעים בה כל מיני מעשים איומים. כי הם מקדשים את החזות, את חזות הדוֹמוּת, ואת הדבקות במסורת ובנוהג, גם כאשר המסורת אבד עליה הכלח והרבה דברים השתנו בעולם מאז ימות אדם וחווה.
כעת, אחרי שכתבתי את הדברים האלה, שרבצו על לבי, אתיישב לאכול ארוחת בוקר. מיד אחרי כן אלמד בסדנת הכתיבה שלי בזום, ועם סיומה אתפנה להכין את ארוחת הצהריים לבניי, שתהיה להם ארוחה חמה עם שובם מבית הספר, כמו מדי יום, מאז נולדו ועד הנה. את הכתיבה, כמו תמיד, אצטרך למצוא ולדחוק בין משימה הורית אחת למשנהה, ובכול זאת להצליח להטליא מכול מה שאני כותב עוד רומן היסטורי, כמו שלושת קודמיו, שאת כולם כתבתי באותו האופן - בין מכונת כביסה אחת לשנייה, בין ניקיון לבין אפייה, בין ריצות לרופא עם הילדים לבין הסעתם לחוגים.
הגרעינים התורניים הם שלוחותיה של היהדות המשיחית. הם גרורותיה של כת מסוכנת, שראשיה נמצאים כעת בשלטון, בוזזים את הקופה הציבורית ומעתירים על הגרעינים התורניים ועל הישיבות שמהן צמחו עוד ועוד מכספי הציבור, שאמורים היו להיות מושקעים ברווחת הכלל. אני מודה לחבריי שפתחו בקמפיין מחאה נגד הגרעינים התורניים בערים השונות שהתנחלו בהן, מחזק את ידיהם ומבקש מהם להתמיד במאבקם.
אין מקום לגרעין תורני ביישוב המכבד את עצמו. לא בתל אביב, לא ברמת השרון וגם לא במצפה רמון. שיתכבדו וישובו למקומות שבאו מהם, שם יוכלו לחיות את אורחות חייהם כאוות נפשם ונפשן, עם פאות מגודלות, כיפות ענקיות וחתיכות בד מגולגלות לתפארת על קודקודיהן, וימשיכו להאמין שהן בנות מלך, ולא שפחות נרצעות למשכב, למטבח ולפרנסת בעליהן. ואנחנו נמשיך בחיינו הדמוקרטיים והליברליים, כמובן.