אחרי מספר ספרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, מעיד על עצמו ברקאי "שהספיק לו" והוא חוזר לכתיבה על טיולים, בדגש על טיולי שטח. ברקאי מורה דרך כתב בעברו ספרים מסוג זה על נסיעת שטח, טיולי אופנועים וג'יפים לפינות נסתרות בארץ.
בשנת החמישים למלחמה כאשר מכונות הדפוס מתקתקות כמעט כמו בשנת השלושים למלחמה ופולטות ממכבשיהן עוד ועוד ספרים, החליט ברקאי לחזור לשטח, לאוויר החופשי וליהנות מהטבע ש"רובו טוב".
אני נוטה להניח שמרבית הקוראים של הספר לא שמעו על מרבית המקומות שמוזכרים בו, מטבע הדברים במדבר, רחוק מכבישים ומדרכים שרכב פרטי בכלל מסוגל לנסוע בו אבל כמובן שיש להם את היופי והייחודיות שלו.
לברקאי גם תובנות מחייו הפרטיים כפי שהם באים לידי ביטוי בטיוליו. זהו ספר של אוסף חוויות פרטיות מטיולי שטח, ממשפחתו, מהעזר כנגדו וגם ממעט הערצה לחלק מחבריו אנשי היחידות המיוחדות בצבא.
בנושא זה אני נזכר בממכרי ששירתו ביחידות דומות וטורחים בהזדמנויות שונות לציין בפני שמה שהם עברו במלחמת יום הכיפורים לא מתקרב למה שעברו ועשו בשריון. זה סיפור עתיק שלא הזמן לספרו אבל רק להיזכר בו לשם האיזון.
בהצלחה לברקאי בחייו החדשים שבחר בהם או ליתר דיוק ששב אליהם.