בילדותנו בבית הספר היסודי ילדי עובדים ע"ש משה הס במושבה פתח תקוה קידמה אותנו כל בוקר סיסמה מאירת עיניים "אִם תִּרְצוּ אֵין זוֹ אֲגָדָה" ומתחתיה אותיות מוזהבות הנושאות את השם בנימין זאב הרצל. בין כותלי הכיתות שיננו לנו, שאלו שורות הפתיחה של ספרו "אלטנוילנד".
החזון של הרצל עלול להתנפץ, כשמרבים לדבר בשם החזון הציוני ומבצעים גם מעשים מרחיקי לכת נגד קהילה ערבית פלשתינית החיה כאן, כדוגמת הדרישה המבקשת לחזור לחיק החזון הציוני על-ידי הריסת למעלה מ-7,000 בתים בשטחי C, כי לא נתנו להם היתרי בנייה. כשמדובר בצו שעלול לחשוף קהילה של כ-60,000 איש למציאות שאין להם קורת גג.
למציעי ההצעות שהתמקמו גם במשרדי הממשלה בתפקידי שרים, כמו השר המופקד על הביטחון הלאומי והשר המופקד על אוצר המדינה, אני מציע ליטול אתנחתה מסערת האירועים הפוליטיים ולקרוא את ספרו של הרצל, "אלטנוילנד", שהוא ביטוי ספרותי לניסיון ליצור חברת מופת בארץ ישראל.
אנחנו מרבים לשנן את המשפט הפותח מספרו של בנימין זאב הרצל - "אם תרצו אין זו אגדה". אך חבל שאנחנו זונחים את משפט הסיום - "אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אך ורק אגדה ויישאר אגדה". אני כותב שורות אלו בסימן התחושה הכואבת שלא רצינו, לא הקשבנו לא הפנמנו ועלינו על שרטון, שתוצאתו היא "כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה - ויישאר אגדה".
חלפו שנים רבות מאז תיאר הרצל את מסעם של ד"ר פרידריך לבנברג ומר קינגסקורט לאי בודד, כשבדרכם הם מבקרים בארץ ישראל. התרשמותם היא קשה מאוד, בחלוף השנים הם מבקרים שנית בארץ ישראל והם מגלים את אלטנוילנד - ארץ ישנה-חדשה - פורחת ומשגשגת. הם פוגשים בה קהילה מאורגנת למופת, שנותנת מענה לשלל הבעיות החברתיות והקיומיות של העם היהודי,
חברת מופת לחברה האנושית כולה, המבקשת לאמץ לתוכה את כל מה שמציעה החברה שקמה באלטנוילנד.
הם פוגשים חברה פתוחה לכל החיים בה, יהודים וערבים, חברה פתוחה לכל המבקש להיות שותף להישגיה. למרבה הצער, אינני יכול להיות שותף להתרשמות זו בחלוף יותר ממאה שנים לאחר שנכתבו שורות אלו, כשאני חי במציאות המתיימרת להיות מגשימת חזון אלטנוילנד.
רב חשוך ואלים ברשימה זו אינני מעלה את ביקורתי האישית כלפי הרצל, שאזכורם של הערבים ב"אלטנוילנד" הוא לא פעם בבחינת ביטוי של קולניאליזם אירופי המתנשא על המזרח. מה שכן אני מתעקש להבליט, שלפחות מי שמתיימר להיות מבטאו הנאמן של מורשת הרצל, שיהיה נאמן לה.
במציאות הנוכחית, בה אנו עדים לביטויי שנאה כלפי הציבור הערבי החי בתוכנו, חשוב שנפנים את היחס והאהדה שיש להרצל למהנדס הערבי רשיד בי, יליד העיר חיפה, המכהן בתפקיד רב הסמכויות השלטוניות כסגן יושב-ראש החברה החדשה שקמה ב"אלטנוילנד". אישית אני מזדהה עם התיאור של הרצל, כשאני חש חיבה לרופא הערבי שטיפל בי במסירות רבה בבית החולים "איכלוב" ונתן לי מתנה יפה - את חַיַּי.
חשוב לשים לב שהרצל ב"אלטנוילנד" בז למנהיג מפלגה יהודית-גזענית השונאת את הציבור הערבי. מן הראוי לשים לב לשם גאעייר Geyer - עייט, בעל חיים טורף הניזון רק מאכילת נבלות. נגד ראש המפלגה היהודית הגזענית יוצא הרצל בשצף קצף, ואני יוצא נגד ממשיכיה כיום במציאות הישראלית הכאובה והמדממת.
ראוי לשים לב לא רק לסמכויות השלטוניות הרבות שניתנות באלטנוילנד לרשיד בי, אלא להקשבה של הרצל למאווייו התרבותיים והלאומיים. זאת על-רקע הבוז שיש להרצל למנהיגה של המפלגה היהודית הגזענית, המובסת ברומן האוטופי שלו, שנכתב בשלהי המאה ה-19, אבל למרבה הצער והכאב, היא צוברת עוצמה הרסנית במציאות הקיימת של תחילת המאה ה-21. המנהיג של מפלגה שהרצל בז לו, הוא כיום שר לביטחון לאומי ועונה לשם
איתמר בן-גביר ויש לו מתחרה, העונה לשם
בצלאל סמוטריץ'.
בנימין זאב הרצל הביס בספרו את ד"ר גאעייר, רב חשוך ואלים שהשנאה לזר החי כאן הייתה מצע רעיוני ופוליטי למפלגתו. ד"ר גאעייר הובס בבחירות באלטנוילנד בראשית המאה ה-20, אבל ממשיכיו הולכים מחיל לחיל בראשית המאה ה-21. המהנדס הערבי, רשיד בי, מבטא את הכמיהה לאחווה יהודית ערבית ולמתן זכויות שלטון לציבור הערבי החי כאן. עבור הרצל הוא לא רסיס בישבן שחייבים לחיות איתו, עבור רשיד ביי והקהילה הערבית זה ציבור גדול, שחי כאן, וכשכזה יש לו זכויות שוות. צר לי, שלדעה זו של הרצל יש תומכים מעטים בציבוריות הישראלית.