מה ניתן לומר כיום על רופרט מרדוק, הבעלים בן ה-92 של קבוצת פוקס? אנחנו אחרי עידן טראמפ-1 אבל אולי לפני עידן טראמפ-2. אנחנו אחרי התשלום של 787.5 מיליון בתביעת יצרנית מכונות ההצבעה דומיניון, אבל לפני ההכרעה בתביעה דומה של חברת סמארטמטיק. אנחנו אחרי פיטוריו של טאקר קרלסון בעל הרייטינג מרקיע השחקים, אבל לפני ההטמעה של לוח התוכניות החדש. מרדוק שולט בקבוצה באמצעות מניות מיוחדות המעניקות לו את הרוב בשתי החברות העיקריות – פוקס קורפ (חברת-האם של רשת פוקס) וניוז קורפ (חברת-האם של וול סטריט ז'ורנל ועיתונים אחרים). בשנת 2017 תמכו 40% מבעלי המניות הרגילות בביטול המניות המיוחדות, אך לא היה בכך די. לכן, אין מי ומה שיכול למנוע ממנו לעשות בהן כרצונו – כותב בניו-יורק טיימס העיתונאי והסופר הכלכלי ויליאם קוהאן. אבל אין ספק שמדובר במצב בעייתי. פוקס נראית כחברה הסובלת מתרבות ארגונית שיצאה משליטה. בכירים אומרים בטלוויזיה לארה"ב כולה דברים שאינם מאמינים בהם. המנהלים אינם מסוגלים לשלוט במנחים. איזו חברה מפטרת את הכוכב מספר אחת שלה בלי סיבה ברורה, מהרגע להרגע, ותוך ניסיון לפגוע בנסיונותיו להמשיך הלאה? קוהאן מעיר שלא אכפת לו לרגע מקרלסון והתעמולה שלו, אבל יש לו אהדה מסוימת כלפיו בשל ההוקעה הציבורית שספג. מרדוק ניסה, בצורה חריגה וכושלת, למזג מחדש את פוקס קורפ ואת ניוז קורפ. בארגון הפועל כהלכה, האפשרות של מיזוג כזה הייתה נבחנת בשקט, לפני ההודעה הפומבית והאפשרות של מבוכה. מרדוק עשה בדיוק ההפך: המיזוג הוכרז בקול רעש גדול בחודש ינואר, אך בעלי המניות הרגילות הפעילו בצורה נדירה את זכותם להרוג את המהלך בתבוסה נדירה למרדוק. ואילו בחודש אפריל ביטל מרדוק אחרי שבועיים את אירוסיו עם אן לסלי סמית, שאמורה הייתה להיות אשתו החמישית. ירושה שושלתית ממשיכה להיות תפיסה מקובלת באמריקה התאגידית. יורשו המיועד של מרדוק, בנו – לקלן מרדוק, הגן על ההסדר עם דומיניון בשיחה עם משקיעים: "ההסדר אינו פוגע בשום אופן במחויבותה של פוקס לקני המידה העיתונאיים הגבוהים ביותר או בלהט שלנו לדיווח הוגן של חדשות היום". אמירות כאלה לא בדיוק מעוררות אמון בכך שבכוונתה של פוקס לנסות טוב יותר לדבוק בעובדות, וזה מפחיד לנוכח גודלו של קהל צופיה ומידת השפעתה.