נחוץ זדון נגד ישראל ו/או לקות חשיבה הגיונית ו/או פגם ביושרה האישית והציבורית כדי להתנגד למבצע ג'נין, שניהל צה"ל בהצלחה מופתית (הקש בעץ!) בלב הטרור הפלשתיני. הוא מוצדק ונדרש, והעובדה שהררי טרור כאלה נתפסו בעוד שיעור ההרוגים הפלשתינים הוא 11 מחבלים בלבד מעידה על לחימה כירורגית נבונה ואחראית. גם אילו נהרגו, חלילה, 110 אי-אפשר היה לומר כי צה"ל חרג מן המידתיות הראויה. מבצע ג'נין הוא כחדר טיפול נמרץ. ברגע נתון יש התפרצות של חולי וחובה להתמקד רק בה. זה הטרור הפלשתיני בג'נין. רק שהוא נשען וצמח ממחלה כרונית בגוף היחסים הישראלי-פלשתיני, והמבצע בג'נין אינו תחליף לריפוי הממושך והשגרתי. במלים מדיניות, הוא אינו תחליף לחובה הלאומית להיכנס למשא-ומתן של ממש עם ההנהגה הפלשתינית. ישראל מחבלת במשא-ומתן במודע ובכוונת מכוון מאז שב בנימין נתניהו לשלטון ב-2009, ואם לא תבצע סיבוב פרסה מדיני היא תמיט על העם היהודי "בכייה לדורות". בפועל מדובר בהליך מורכב. מאז מלחמת ששת הימים אותתה ישראל שלוש פעמים כי פניה להסכם פשרה עם הפלשתינים. ד"ר יוסי ביילין הוביל פשרה של ממש בהסכמי אוסלו שקיבלו את ברכת יצחק רבין ושמעון פרס, והטרור הפלשתיני מחץ אותם בלב תל אביב; ואהוד ברק יזם מהלך מרחיק לכת בו הביע נכונות לדון בחלוקת ירושלים ונענה בכתף קרה מיאסר ערפאת ואבו מאזן; ואהוד אולמרט הרחיק לכת בחיזורו אחרי אבו מאזן, וזה נמלט מן ההידברות. אלא מה? ביבי תעתע באומה ובעולם כאילו הוא תומך בפתרון שתי המדינות לשני העמים, ולא נקף אצבע למען ההידברות. מאז נטתה ישראל אל צד סרבנות השלום. אמנם אבו מאזן חמקן שלום לא פחות מביבי, אבל נוכח ההתקרבות של ישראל לעולם הערבי ושיתוף הפעולה עם מדינותיו לרבות סעודיה, ניתן לגייסם כדי לאלץ את הפלשתינים לתמוך בהסכם שלום. זה ההסכם שמאז 2009, עם או בנפרד מסרבנות השלום הפלשתינית - נתניהו עושה ככל יכולתו למנוע את מימושו. על כך, כפי שנהוג לומר, "בוכה הנביא".