שמחה רוטמן מבקש לבטל את עילת הסבירות באמצעות סעיף החוק הבא (ציטוט): "מי שבידו סמכות שפיטה על-פי דין, לרבות בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא ידון ולא ייתן צו נגד הממשלה, ראש הממשלה, שר משריה או נבחר ציבור אחר כפי שייקבע בחוק, בעניין סבירות החלטתם". סעיף החוק בנוסחו זה אומר בעצם, שהממשלה, ראש הממשלה, שר משריה וכו' יכולים לקבל החלטות בלתי סבירות, ואף בלתי סבירות באופן קיצוני, והן תהיינה בתוקף משפטי ומעשי כלפי הציבור מרגע נתינתן, ואף לגרום לציבור נזק. אומר רוטמן בוועדה החוקה: "הלוואי שהיה לנו בית משפט עליון שלא צריך להגבילו כי הוא משתמש בחוסר סבירות רק כשהיא קיצונית - אבל זה לא כך" במילים אחרות, רוטמן עצמו מודה בחיוניותה של ביקורת שיפוטית כשמדובר בחוסר סבירות בגילוי הקיצוני שלה. אבל כיוון שלדבריו "זה לא כך" - הוא שופך את התינוק עם המים ומעדיף לחשוף את אינטרס הציבור גם להחלטות בלתי סבירות באופן קיצוני. כלומר, הפשרה של רוטמן בין הכל או לא כלום היא - לא כלום. והציבור, לפי תורת רוטמן, חייב כמובן להשלים עם הפשרה האבסורדית הזו, ולהישאר חשוף לגחמות שרים, שסבירות ההחלטות שלהם תהיה אקסיומה שלא ניתן להפריכה. ועוד לא אמרנו דבר על כך שביטול עילת הסבירות מזמין, כשלעצמו, החלטות קלות דעת ובלתי סבירות. מסביר שמחה רוטמן כמיטב שליטתו ברזי הדמוקרטיה, שאם הציבור לא יהיה מרוצה מהחלטות הממשלה הוא יוכל להחליף אותה בבחירות. נכון בהחלט, אבל פה בדיוק קבור הכלב: עד שתוחלף הממשלה - ההחלטות המופרכות והבלתי סבירות יהיו בתוקף שמחייב כיבודן. אם שמחה רוטמן רוצה לחיות בגן עדן שכזה - שיאמר זאת מפורשות.