ההצגה רצה גם לאורך שנת 1960, ומשכה לאולמות מגוון רחב של צופים. אחד מהצופים האלה היה מנהל הוצאת הספרים עם עובד באותה עת – ביקור סביר בהחלט של איש תרבות וספר. אלא שאותו מנהל הוצאת ספרים היה במקרה גם ראש ממשלה ושר חוץ לשעבר, מאדריכלי הקמתה של מדינת ישראל – משה שרת. ההצגה הותירה על שרת רושם רב וכנהוג באותם ימים, הוא הביע את הוקרתו במכתב ששלח לצוות ההצגה. המכתב, בכתב ידו של משה שרת ועל נייר מכתבים הנושא את שמו, נשמר בארכיונם של ניניו ובן-ארי: "זה זמן ועידן לא זכיתי בהתרשמות כה עמוקה מהצגה תיאטרונית כמו זו שנפלה בחלקי עת צפיתי במחזה שלכם. דומני כי גם בבימוי גם במשחק הגיעה 'הבימה' בחזיון זה לאחד משיאיה המבהיקים ביותר", פתח שרת. אך לאחר כשלושה משפטים, ההוקרה הפכה לביקורת. שרת עבר לעסוק בנושא שטרד את מנוחתו בעת שצפה בהצגה הנפלאה: מצב העברית שבפי השחקנים. חלק מן הבעיות, מסיק שרת במכתבו, נובע מעבודת התרגום, בעוד שלחלק אחר אחראים השחקנים עצמם. האופן שבו הם נוהגים להגות את המילים – שגוי. זו לא הייתה ביקורת סתמית על איכותו המקצועית של המחזה. הייתה זו נזיפה חריפה ואזהרה אודות ההשפעה הגדולה שיש למחזות ולשחקנים על השפה המדוברת בפי העם. בשנות ה-60 העברית לא הייתה שפת האם של רבים מהצופים, ושרת חשש מהשפעה קלוקלת שתגיע דווקא מאומניות הבמה: "אצל כל אומה בת תרבות שפת התיאטרון משמשת מופת לדור כולו, וגם אם מוצג על הבמה מחזה שמשולבת בו שפת ההמון, אין השחקן מסלף נגינתה של מילה ואין הוא פורע לשמצה כללי דקדוק ראשוניים... על אחת כמה וכמה חיוני תפקידו של תיאטרון כמורה-לשון לרבים בקרב אומה כשלנו, אשר טרם למדה לדבר בלשונה כהלכה".

הצצה קטנה ברשימת השיבושים שממלאת את העמודים הבאים במכתב מוכיחה יותר מכל דבר אחר ששרת צדק בחששו: העם אכן למד את השפה בה דיברו השחקנים, וחלק מהביטויים או ההטיות שצרמו אז לאוזנו, נכנסו לעברית התקנית המודרנית יותר. להלן מספר דוגמאות מתוך המכתב, מהן נראה כי לשרת יש בעיה עם המילה "מספיק" על הטיותיה ושימושיה השונים:

• במקום "מספיק לראות" הנכון הוא "די לראות".

• במקום "פרט לך" הנכון הוא "מלבדך".

• במקום "אחד אחרי השני" הנכון הוא "זה אחרי זה".

• במקום "לפתוח את הפה" הנכון הוא "לפתוח פה" (או פי או פיך) ומוטב מזה "לפצוח פה".

• במקום "מה הולך כאן?" הנכון הוא "מה מתרחש כאן?" איזו שפת עילגים מגוחכת בעברית! – קוצר יד משווע בתרגום הניב האנגלי what goes on here.

• במקום "אולי תפסיק לצעוק" הנכון הוא "אולי תחדל לצעוק".

• במקום "תשע-שלוש" הנכון הוא "תשעה-שלושה" כי גם מושבע גם קול הם זכר ולא נקבה!

• במקום "מאיפה" הנכון הוא "מאין" או "מניין" (או שמא תאמרו גם "לאיפה?").

• במקום "אבא שלך" הנכון הוא "אביך".

• במקום "יש מספיק עובדות מסופקות" (נחמד, לא כן?), הנכון הוא "די עובדות מסופקות".

• במקום "בטח" הנכון הוא "בוודאי" או "כמובן".

בהמשך מפרט שרת בעיות בהגייה בין מלעיל ומלרע, מצר על שימוש לא נכון באותיות השימוש או על שיבושם של ניבים. בסיומו של המכתב מוסיף שרת – שבשנות פרישתו מהממשלה עסק רבות בשפה העברית ובחידוש מילים – עוד מנה גדושה של רגשות אשם: "כמעט כל השיבושים האלה, השגורים בשפת-דיבורנו הקלוקלת, שימשו נושא להערותי במסיבת עיתונאים… אשר נתפרסמו ברוב העיתונים, אבל כנראה אין אמנים קוראים עיתונים, וגם אם הם קוראים בהם לפעמים הריהם נוהגים בהם ביטול גמור!" את המכתב הוא חותם באווירה מפייסת, במילה "מעריצכם". נדמה שהנהלת התיאטרון לא התייחסה בזלזול למכתבו של שרת. היא ארגנה פגישה בנושא בהשתתפות השחקנים והבמאי, ומיהרה להדפיס את המכתב במכונת כתיבה ולהפיצו לשחקנים יחד עם ההוראה: "אנו מבקשים מכם לשים לב לכל ההערות והתיקונים עליהם הוא מצביע – ויתקן נא כל משתתף את הטעויות שלו". אין בידינו תשובה לשאלה האם משה שרת היה מוצא שגיאות בעברית גם בהוראה זו. האם מצאתם אתם? עם זאת, לא כל התגובות למכתב (שדבר שליחתו פורסם בעיתונים) היו חיוביות. ב-13 במרס 1960 דיווח על המכתב בעיתון מעריב יוסף לפיד. ניכר, שהוא לא ראה בעין יפה את ההתעקשות על העברית הנכונה: "מר שרת שכח פרט אחד: שנים-עשר המושבעים אינם בלשנים, אלא סתם אנשי הרחוב, סוחרים, בעלי בתי-מלאכה, פקידים וכו'. 'עמך' אינו מדבר על-פי ספרי הדקדוק – לא באמריקה ולא בישראל. אם רוצה הסופר – והמתרגם – להיות נאמן לחיים, עליו לשבש את לשון דיבורם של גיבורי המחזה – בכוונה תחילה".