למארק טווין מיוחסת (ככל הנראה בטעות) אמרה יפה על היחס שבין אמת לשקר: "השקר יכול לעשות את דרכו סביב חצי-עולם, בעוד האמת עדיין לא סיימה לקשור את שרוכיה".
בשבועות האחרונים נפל דבר: המלצת השופטים בתיק 4,000 לסגת מאישום השוחד, לאור היעדר מסד עובדתי מספק להוכחת אשמה. דבריו המדהימים של המפכ"ל אלשיך: "לא יכולנו לנחש שנתניהו לא יתפטר", והתערערות הנחות המוצא של התביעה על יחסי תן וקח וקווי אספקה בתיק 1,000 - כל אלה היו צריכים להביא את מי שזעקו בראש חוצות תוך התעלמות מוחלטת מחזקת החפות: "שוחד, מרמה והפרת אמונים", לחשב מסלול מחדש ואולי אפילו לומר בשקט לעצמם "ייתכן שטעינו".
זה לא קרה. יתרה מכך, אחרי אבי חימי ואהוד ברק, הצטרף לאחרונה לגלריית המנהיגים המעטרת את המחאה, אחד מסמלי המאבק בשחיתות, האסיר המשוחרר אהוד אולמרט, שהורשע בלקיחת שוחד, קבלת דבר במרמה והפרת אמונים. לסיכום מאבק נגד שחיתות אין פה.
גם בסוגיית הרפורמה המשפטית לא ברור על מה בעצם כל הרעש וההמולה. הקמפיין סביב התיקון לחוק יסוד השפיטה בעניין עילת הסבירות, הוא הזיה מוחלטת. לפיד אמר על עילת הסבירות: "הגדרה מעורפלת, סובייקטיבית לגמרי, שהכנסת מעולם לא הכניסה לספר החוקים". גדעון סער שילב את צמצום עילת הסבירות כחלק מרפורמה מקיפה שפרסם במצע מפלגת ׳תקווה חדשה׳ ומתן כהנא מהמחנה הממלכתי אף הפיק סרטון הסברה בנושא.
אז על מה בעצם מפגינים ומוחים?
׳קצה גבול טיעון׳ הוא מושג חשוב ומשמעותו יכולתו של אדם להגדיר מראש באיזו נקודה, לאור עובדות מסוימות, הוא מוכן לשנות את דעתו. בהיעדר קצה גבול הטיעון, הדיון עובר מהמישור הרציונאלי והעובדתי למישורי הרגש והאמונה.
לאור האמור לעיל בסוגיית השחיתות והרפורמה המשפטית שהצטמצמה למספר מוגבל של חוקים מרוככים למדי, מסקנתי היא שאת המניעים שעומדים בבסיס האירועים האחרונים יש לחפש במקום אחר.
שורש המאבק הפוליטי הנוכחי הוא סוציולוגי ביסודו, ולא דרושים לא דמיון מפותח או פרופסורה כדי לזהות את הקו המקשר בין מרבית מוביליה של המחאה: זוהי המחאה האליטיסטית ביותר שראתה מדינת ישראל בתולדותיה, וכנראה שגם היקרה מכולם עם לשפוט לפי שטחי הפרסום היוקרתיים שרוכשים מוביליה לאורך חודשים רצופים בעלות של מאות מיליוני שקלים.
לצד משאבים כספיים אדירים, נהנית המחאה מתמיכה ללא סייג של גופי תקשורת מובילים שחלקם ויתרו גם על מראית עין של אובייקטיביות. הגדיל לעשות עיתון הארץ, שפתח במסע טיהורים נגד כותבים ימניים בין שורותיו ואף הזהיר את כתביו לבל יעזו להתראיין לערוץ 14. ליברלים גדולים, אין מה לומר.
האקדמיה גם היא נרתמה במלוא עוזה. שורה של גופים אקדמים מובילים כמו מכון ויצמן, האוניברסיטה העברית והטכניון, בחרו ללכת "כנגד הזרם" ולנקוט ב"עמדה אמיצה" נגד מדיניות הממשלה. ביום ראשון, ה-9 ביולי, פרסם פרופסור עודד רבינוביץ׳ סגן נשיא הטכניון קריאה רשמית לכלל אנשי המוסד בזו הלשון: "אנו שבים וקוראים לכל בני ובנות הטכניון, סטודנטים, סגל אקדמי וסגל מנהלי, לממש את זכותם האזרחית, להביע דעה... ולתרום לעיצוב עתידה המשותף של החברה הישראלית". האם פורסם מנשר זהה לכל בני ובנות הטכניון לקראת מחאת המיליון שהובילו ארגונים המצדדים ברפורמה המשפטית?
ניחשתם נכון - לא.
המחאה פרשה חסות, שלא לומר לקחה בשבי גם כמה מהמותגים הכי אליטיסטים של ישראל: הטייסים, ההייטקסטים וכמובן איך אפשר בלי יוצאי מערך המ"מ, המיוצגים על-ידי אותו מילואימניק עלום שסיפק לנו אחת לשבוע במשך חצי שנה איומים חדשים בסרבנות.
את המונח אחוס"לים (אשכנזים, חילוניים, ותיקים, סוציאליסטיים ולאומיים) תבע הסוציולוג ברוך קימרלינג, שניבא במסה החשובה שלו ׳קץ שלטון האחוס"לים׳ את שקיעתה של ההגמוניה האשכנזית-חילונית הוותיקה. להגמוניה הזו רשומות בדברי ימי תקומת ישראל, זכויות רבות בבניין הארץ, ביישובה, במאבק על גבולותיה ובפיתוחה בכל תחום אפשרי, אולם לצד השבחים הרבים לא ניתן להתעלם משורה של ליקויים ועוולות שליוו את אותה הגמוניה מראשית דרכה וחותמן ניכר גם בימים אלו ממש:
- האפליה החמורה בשנות החמישים נגד העולים ממדינות צפון אפריקה שנשלחו למעברות באזורי הספר ועד היום סובלים מייצוג חסר בצמרת האקדמית, הכלכלית והצבאית של ישראל. נכון, התקדמנו רבות מאז והנצחת טענות האפליה לא משרתת איש, אולם עדיין יש מקום לשיפור. מכתבו של פרופסור רבינוביץ׳, קריאותיהם של מפגינים השבוע: "אנחנו נתגבר על כל האמסלמים האלה, שיתרמו רבע ממה שתרמנו למדינה", וכן קריאות דומות שנשמעו בהפגנות דומות בעבר הלא רחוק כמו קריאתו של אמיר השכל ממובילי מחאת בלפור לעברה של שוטרת אתיופית: "את לא מתביישת, אנחנו הבאנו את ההורים שלך מאתיופיה", או קריאות שגם רעייתי שלי ספגה ממפגינים נאורים וליברלים מעמק יזרעאל שקראו לה לעבור למגדל העמק "שם חושבים כמוך", הן ההוכחה לכך שהפטרונות והגזענות עדיין איתנו.
- הדרתם או מזעור חלקם של פרקי מורשת מפוארים שסטו מהקו של המיינסטרים המפא"יניקי. החל ממזעור חלקם של אנשי העלייה הראשונה, עבור להדרתם המוחלטת מטקסי הזיכרון, ספרי הלימוד ואף ממוזאון לוחמי הגטאות של לוחמי האצ"י בגטו וורשה (עוול שתוקן לפני מס׳ שנים תודות למחקרו החשוב וספרו של משה ארנס שני דגלים מעל הגטו), ולבסוף הדרתם ומזעור חלקם של מורשת אנשי האצ"ל ולוחמי חרות ישראל במאבק מול הכיבוש הבריטי לאחר מלחמת העולם השנייה. ההדרה הזו היא שאפשרה למו"ל הארץ לכתוב רק לאחרונה: "פעם השמאל הקים את המדינה וחובשי הכיפות היו אנשים נורמליים...היום חובשי הכיפות הם נשאי המחלה הקשה ביותר".
- מעבר לעוולות, אחד הליקויים הקשים ביותר שליוו את ההגמוניה הישראלית הוותיקה היא הנתק ההולך וגובר מהזהות היהודית. הורתו של הנתק הזה במוטיבציה האדירה והחיובית בבסיסה, של היישוב העברי בראשית דרכו, להתנתק מאווירת הגולה ולעצב את דמותו של העברי החדש - נטוע באדמתו, זקוף קומה ונכון להגן על עצמו. אולם המוטיבציה הזו חוללה נתק וניכור לא רק מהגולה אלא גם מכל מה שהיה מזוהה עמה, כך החל תהליך שלא תמיד היה מכוון אולם סופו שהביא לניכור ולעיתים אף ליחס עויין כלפי קודשי ישראל ומסורת ישראל סבא. בהתאמה גרר הניכור הזה גם תחושת ריחוק וזרות מכל אותם חבלי ארץ בהם עוצב דיוקנו הרוחני של עמנו, ממערת המכפלה דרך קבר רחל אמנו עבור להר המוריה לשילה ולהר עיבל.
מי שחשבו שהטורייה והשברייה יחזיקו לבדם, דילג על נבואת זכריה "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה׳ צבאות". מי שחשבו שניתן יהיה לדבוק בציונות מבלי לדבוק בציון דילג על דבריו של משורר תהילים "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
תהליך שקיעתה של ההגמוניה הוותיקה, תהליך שלא החל היום, הוא בלתי נמנע ולא בטוח שהוא אסון גדול, תישאר לה השפעה דרמטית וחיובית אם היא תסכים לקבל קבוצות אחרות בעמדות הנהגה. השאלה הגדולה היא האם בחלוף כמאה שנה מהתפתחותו של אתוס העברי החדש תצמח מצעירי ישראל דמותו של העברי החדש-חדש, זקוף קומה, נטוע באדמתו ובה בעת מחובר בנימי הנפש למורשת עמו. מהחינוך, ורק ממנו, יבואו מזור ותקווה.
