שירי "רקוויאם לסתיו" של אַגרוֹן שֶלה בתרגומה של שושנה ויג, הם שירי התבוננות, או כמאמר השיר הראשון בספר, "תפילות של הנפש", תפילות המקפיאות את הזמן ועומדות בניגוד לקצב הדיגיטלי ולמבט הטכנולוגי השטחי, שבו התנועה המהירה לא מאפשרת לעין (או למצלמה) לאגור זיכרונות אמיתיים ובני-קיימא.
זהו אחד ההסברים לשימוש התכוף שעושה אגרון בגיבורים מהמיתולוגיה היוונית או לחלופין לעיצוב של מיתולוגיה פרטית, שבה איתני הטבע, על היבטיהם החומריים או העצמאיים (כמו הזמן), משקפים מצבי תודעה או רגשות אנושיים.
מצבי התפילה או ההתפעמות מבטלים את החיץ בין הישות המתבוננת לבין איתנים אלה, המתפקדים בחלק מן השירים כפיגורה פואטית מטונימית. זו מייצגת את רגשותיו של הדובר, אך בשירים רבים איתני הטבע לא עומדים כאלמנט פואטי גרידא אלא מאוחדים באופן מהותי עם נפש האדם, משל היו ישות אחת. ביטול הדיכוטומיה אדם-עולם עומד ביסוד המוזה של היוצר: "בַּסּוֹדוֹת שֶׁלִּי יֵשׁ עוֹלָם / יֵשׁ גַּם צֶבַע / צֶבַע הַשְּׁקִיעָה מֵאֲחוֹרֵי / קַוֵּי הָרָקִיעַ / צֶבַע הַצִּפּוֹרִים שֶׁנִּשְׁכַּח / בַּנְּדִידָה" (בְּעוֹלָמִי הַסּוֹדִי).
שבירת החיץ, הסינסתזיות הלשוניות והמעברים הטרנספורמטיביים מיש להיעדר, מרוח לחומר ולהפך, מקשים על הקורא המבקש להנהיר את הסיטואציה או לחלץ קו עלילתי, אך הוא מבין עד מהרה שתפיסה אחדותית זו היא ביטוי למצבים אקסטטיים, מיסטיים או מצבי חלום. במצבים מעין אלה נועדת חשיבות גם לכוח המילה, שיש לה השפעה על הבריאה עצמה: "דִּבַּרְתְּ וְדִבַּרְתְּ / עַל אוֹרְכִידֵאָה / הַפְּרָחִים פָּרְחוּ בְּעֵינֶיהָ / שֶׁל אִשָּׁה / וְהַחֲבַצָּלוֹת נִמְנְמוּ בְּשֶׁקֶט / עַל פְּנֵי הָאֲגַם" (שׁוֹשׁן הָאֲגַם).
הפונקציונליות של התבניות המיתולוגיות בשירים מתקיימת בכמה מישורים: הסיפורים המיתולוגיים במקורם אמורים להעניק הסבר לכוחות הטבע הבלתי מוסברים ולרתום אותם למען האדם. זהו הדחף הבסיסי לאמונה באלים. כמו-כן הם אמורים להעניק פשר לחיים האנושיים: "בִּשְׁבִיל מָה בָּאנוּ? / בְּמָה הֶאֱמַנּוּ? / וַעֲבוּר אֵלֶּה / שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רָצוּ / עָתִיד שֶׁאֵינוֹ קַיָּם!" (סַגְפָנוּת).
האלים במיתולוגיה היוונית הם אלים בדמות אנושית. כך מושגים אידיאליזציה ושׂגב מחד-גיסא, ומתאפשר פיחות מוסרי, שאינו עולה בקנה אחד עם אלוהות אידיאלית, מאידך. כך גם מתאפשר קיומם של אי-שלמות ושל פגמים אנושיים, דוגמת הקנאה וכשל הפיתוי.
החיים בסיפורים המיתולוגיים מצוירים כמאבק שמהווה חלק משמעותי מחוויית הקיום, כאשר הגורל הוא הדוחף את האדם במסע הזמן המכלה: "אֲנִי יוֹדֵעַ / יוֹם אֶחָד תָּבִין / נוֹצוֹת נִשְׁאָרוֹת כְּהוֹכָחָה לְצִפּוֹר מְעוֹפֶפֶת / אֲבוּדָה מֵעֵבֶר לָאֹפֶק / אֵין דֶּרֶךְ חֲזָרָה" (אֲנִי יוֹדֵעַ).
בתוך זה האהבה הטוטלית הלא אנוכית (האהבה האנוכית במיתולוגיה מסבה סבל) מהווה "אי בתוך זרם הזמן" ומקור של נוחם: "בְּבַקָּשָׁה, תְּנִי לִי לַיְלָה אֶחָד מֵהַנֶּצַח שֶׁלָּךְ / אָז אוּכַל סוֹף סוֹף לָנוּחַ בְּשָׁלוֹם / אָז אוּכַל לַעֲקֹב אַחֲרַיִךְ לָנֶצַח" (תְּנִי לִי לַיְלָה אֶחָד).
גם גלגולי הצורה והתחפושות השונות הם תבנית מיתולוגית, המבטאת את פניה השונים של האמת. כאמור, בשירים נרקמת גם מיתולוגיה פרטית, שבה האהובה מופיעה כאדם-על, או כאֵלָה ואילו המשורר-האוהב כותב בהשראתן של המוזות, שהיו אלות היצירה. כך מתהווה שירה שהיא ביסודה תפילה, שכל כולה פולחן של אהבה.
