מאז 2015, שנת נחשולי ההגירה המחתרתית לאירופה, נוטות יותר ויותר מדינות אירופיות לפנות אל השביל הימני במפה הפוליטית. המגמה בולטת בעיקר במדינות האגף המזרחי של האיחוד האירופי. מפלגת "החוק והצדק" השמרנית, המדגישה את זהותה הנוצרית של פולין, שולטת במדינה זו מ-2015 ואף הגבירה את כוחה ב-2018. בהונגריה שולטת מפלגת "פידס" השמרנית, בראשה עומד ויקטור אורבן, כבר קרוב ל-13 שנה. מדיניותו של אורבן, המוגדרת על ידו כ"דמוקרטיה לא ליברלית במדינה נוצרית" משקפת את ה-ד.נ.א. של הלאומנות המדיארית עוד מתקופת "אביב העמים" במחצית המאה ה-19. גם גט הכריתות שנתנה בריטניה לאיחוד האירופי הוא ביטוי להלך רוח שמרני שבין השאר מבקש לחזק את הריבונות הלאומית על פני מגמת הפדרליזציה האירופית והגלובליזציה באופן כללי.
בבחירות שהתקיימו בשוודיה בספטמבר אשתקד אומנם ירדו השמרנים המתונים ירידה קלה מאוד, אך זאת לא על חשבון הסוציאליסטים אלא על חשבון המפלגה הימנית (הקיצונית) "מפלגת השוודים הדמוקרטיים", שהכפילה את כוחה בקרב מצביעים צעירים והפכה המפלגה השנייה בגודלה. אם ב-2016 סירבה מנהיגת המפלגה השמרנית המתונה לשיתוף פעולה עם "מפלגת השוודים הדמוקרטים" בטענה שזוהי מפלגה גזענית עתה אי-אפשר להתעלם מכוחה הפוליטי של המפלגה.
בראש ממשלת איטליה עומדת החל מאוקטובר אשתקד ג'ורג'יה מלוני, שמרנית, יש יאמרו קיצונית עד כדי התחככות בפאשיזם. מלוני מציגה עמדות אנטי פרוגרסיביות מובהקות: היא מתנגדת להפלות, לנישואי זוגות חד-מיניים, ולאימוץ ילדים על-ידי זוגות אלה, ומקדמת חקיקה להגבלת פונדקאות. היא לוחמת חריפה בהגירה מחתרתית, מטיפה לזהות לאומית איטלקית מסורתית, ובוודאי מגלה עמדה אירו-סקפטית.
בבחירות הכלליות לפרלמנט בצרפת שנערכו ביוני אשתקד הגיעה מפלגתה הימנית קיצונית של מרין לה-פן, "החזית הלאומית" למקום השלישי עם קרוב ל-19%. זוהי מפלגה לאומנית המתאפיינת בקריאה לחיזוק הזהות הצרפתית המסורתית, ורואה בגלי המהגרים, בעיקר המוסלמים שבהם, את אסונה של צרפת. "החזית הלאומית", כשמה כן היא: הלאום הוא בחזית, אף על חשבון הדת. זו, כנראה הסיבה שלה-פן קראה לבטל את האזרחות הכפולה הישראלית-צרפתית, ובכך רמזה שהנאמנות הכפולה של יהודי צרפת ממילא מונעת מהם לתרום ל"האדרתה של האומה הצרפתית".
בספרד המפלגה הסוציאליסטית שבשלטון הפסידה לאחרונה לשמרנים בשישה מתוך עשרה מחוזות שבהם שלטה. רה"מ ויו"ר המפלגה, פדרו סנצ'ס, הודיע על פיזור הפרלמנט: "מקבל אחריות לתוצאות וחושב שיש להעמיד את המנדט הדמוקרטי שלנו בפני רצון העם". המפלגה השמרנית איבדה את השלטון בספרד לסוציאליסטים לפני חמש שנים, ויש לציין כי מאז הסתלקות הדיקטטורה של פרנקו בספרד הצבע הפוליטי הדומיננטי היה שם אדום. סקרים שנערכו לאחרונה הצביעו כי המפלגה השמרנית צפויה לנצח בבחירות הכלליות, אך היא תוכל להקים ממשלה רק בתמיכת מפלגת הימין הקיצוני VOX שנוסדה רק ב-2013 ושעימה היא נמנעה עד כה משיתוף פעולה קואליציוני. VOX מקבלת בסקרים בין 15-20%.
החל מחודש יוני האחרון מכהנת בפינלנד ממשלה שמרנית/לאומנית. מתוך 19 חברי ממשלה שמונה שרים (כולל רה"מ) הם ממפלגת "הקואליציה הלאומית" השמרנית ליברלית, ושמונה שרים הם ממפלגת "הפינים" הימנית/פופוליסטית. מפלגת הימין הקיצוני, "מפלגת החופש האוסטרית" שכבר הייתה בעבר חלק מהממשלה האוסטרית, אומנם אינה מהווה חלק מהקואליציה הנוכחית, אבל סקרים מנבאים לה עלייה דרמטית בבחירות האמורות להתקיים בשנה הבאה. מכל מקום ממשלת אוסטריה הנוכחית מורכבת מקואליציה של "מפלגת העם האוסטרית" - מפלגה שמרנית בנוסח הנוצרים דמוקרטים - ו"מפלגת הירוקים".
שלוחה אירופית
איזו השפעה יכולה להיות למגמת התחזקות השמרנים באירופה על היחס למדינת ישראל? לרגל ציון 75 שנה למדינת ישראל יזם הארגון הפרו-ישראלי "הקואליציה האירופית למען ישראל" ECI מחקר על דפוסי ההצבעה בפרלמנט האירופי בסוגיות הקשורות בישראל. המחקר שבדק 71 הצבעות בין השנים 2019 - 2022 מגלה שמפלגות הימין השמרניות נוטות יותר מהאחרות להצביע לטובת ישראל.
בראש התומכים נציגי מפלגות מפולין (60.27%), וכן נציגי מפלגות מאיטליה, בולגריה, צ'כיה וסלובקיה (קרוב ל-60% מההצבעות). הנציגים ממפלגות בספרד (26%) קפריסין (24.4% ) ואירלנד (14.6% בלבד), נמצאים בתחתית רשימת התמיכה בישראל. ממוצע ההצבעות הפרו-ישראליות של נציגים מגרמניה עמד על 46.4%. כשבוחנים את ההצבעות על-פי גושים, כלומר קואליציות פנים-פרלמנטאריות מתגלה כי הגושים המאוגדים על-פי אידיאולוגיה ימנית תומכים ב-90% מההצבעות במדינת ישראל, לעומת גושי השמאל והירוקים שאינם מגיעים אפילו ל-20% תמיכה.
יוזמת השלום
האליטות הפוליטיות והאינטלקטואליות באירופה, בעיקר חוגי השמאל ותומכי הגלובליזציה הכלכלית והאתיקה הפרוגרסיבית והקוסמופוליטיות, ראו את מדינת ישראל כישות ששורשיה נטועים בתרבות האירופית. ישראל היא מעין שלוחה אירופית במזרח התיכון ולה אחריות מוסרית להגשמת יעוד משיחי להשכנת שלום במזרח התיכון ולהבאתו לידי שגשוג כלכלי במשולב עם אירופה. גרט פוטרינג, מי שהיה נשיא הפרלמנט האירופי אף הרחיק לכת והצהיר בנאומו בכנסת ב-2007 כי יש למדינה היהודית אחריות מוסרית להביא לידי "תיקון עולם" (כך התבטא בעברית).
ייעוד זה יוכל להתממש רק אם ישראל תשתחרר מהפרדיגמה הלאומנית המסורתית שלה ותאמץ את יוזמת השלום של המדינות האירופיות לאחר מלחמת העולם השנייה. יוזמה זו הותירה מאחור את השוביניזם האתנו-לאומני ואת שנאות העבר לטובת פיוס וניסיון, מעין אוטופי, ליצירת פרדיגמה על-לאומית, דלת לחלוחית אתנית, במערכת היחסים הפנים אירופית. זאת אגב ויתור הכרחי על תחומי ריבונות לאומיים שונים. מדינות הלאום הפכו למעין תאגידים, ובניסוחה של המשפטנית והמסאית האוקראינית דריה פדוטובה, "המדינאים הפכו למנהלים הפועלים על-פי אתיקת תאגידים תועלתנית". האיחוד האירופי אינו אלא קונגלומרט עסקי ללא עניין בשימור ערכים תרבותיים ודתיים בני אלפי שנים.
הסכסוך הישראלי-ערבי בראיה האירופית, כמוהו ככל סכסוך בינלאומי בעידן המודרני, נתפס בעיקרו כמחלוקת על זכויות לאומיות ועל התווית גבולות, וככזה הוא ניתן לפתרון באמצעות דיאלוג ורצון טוב בין הצדדים. הא ראיה שאירופה שסועת המלחמות הצליחה לעשות שלום בינה לבין עצמה, ואף להגיע לדרגת מה של איחוד על-לאומי אגב טשטוש זהויות לאומיות, ועל כן סביר שגם לסכסוך הישראלי-ערבי יש פתרון באמצעות דיאלוג ושיתוף פעולה. היתכנות דיאלוג אפקטיבי כזה מותנה בהרפיית הקשר בין ישותה המדינית של ישראל לבין הפרדיגמה האתנו-לאומית. התפיסה האירופית התעלמה, ביודעין או שלא ביודעין, מהשורשים ההיסטוריים של הסכסוך, ובעיקר מההיבטים האסלאמו-פאשיסטיים העולמיים הקשורים בסכסוך זה.
על-פי הגישה האירופית העדר נכונות מצד ישראל לפשרה משמעותית כלפי העולם הערבי כמוה כפשע היסטורי והתעלמות עיקשת מלקחי עברה של אירופה שהוכיחה שאפשר גם אחרת. הבעיה המצערת העולה ממדיניותה של מדינת ישראל שהיא עדיין שבויה בפרדיגמה הלאומנית מבית מדרשה של אירופה במאה ה-19, בעוד שאירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה נמצאת כבר בשלב המתקדם יותר של פוסט-לאומיות.
ערכי המערב
והנה, בשנים האחרונות, ובייחוד מאז 2015 עם גאות גלי ההגירה הבלתי חוקית בעיקר מאסיה ואפריקה והשפעתם על הסדר הציבורי, החלה בדעת הקהל האירופי נסיגה מאשליית הרב-תרבותיות והפרוגרסיביות הקוסמופוליטית. חלק מהאליטות הפוליטיות והאינטלקטואליות החלו להבין כמה שנים לפני כן כי טשטוש הזהות הלאומית הייחודית משמעותה נסיגה תרבותית. עמדתם של מנהיגים ופוליטיקאים כגון סרקוזי בצרפת וחרט וילדרס בהולנד בשאלה זו הייתה ידועה מזה זמן. עם פרוץ "האביב הערבי" (2011) הצטרפו לקולות הקוראים להערכה מחדש גם קנצלר גרמניה אנגלה מרקל, ודיוויד קמרון ראש ממשלת בריטניה. מרקל הודתה שניסיונותיה של ארצה לקיים חברה רב-תרבותית נחלה כישלון חרוץ.
הגישה המאפשרת לקבוצות אתניות שונות לחיות על-פי ערכיהם ולקיים אורח חיים שונה מאוכלוסיית הרוב אינה ישימה בארץ שהיא בית לארבעה מיליון מוסלמים. הודאתה זו יצקה שמן על מדורת הוויכוח במפלגתה בשאלת היחס למהגרים המוסלמים, ובעיקר אחרי פרסום ספרו של תילו סרצין, פוליטיקאי ומבכירי הבנק הגרמני המרכזי, בו הוא האשים את ההגירה המוסלמית בדילול רמת האינטליגנציה של החברה הגרמנית. נותנים לכך ביטוי עכשיו דובריה של מפלגת הימין הקיצוני והמסוכנת "אלטרנטיבה לגרמניה" המאשימים את השלטונות בהתעלמות מהאינטרס הגרמני האמיתי, מה שמטיל "איום קיומי" על הזהות הלאומית לא רק של גרמניה אלא גם של "ערכי המערב כולו".
מתקפת האינטלקטואלים הפרוגרסיביים על הזהות האתנו-לאומית הייחודית החלה שוכחת. תחתיה עלתה ובצבצה ההכרה כי בהעדר מסגרות זהות נושאות תרבות פרטיקולארית העולם הופך לנטול עוגנים ערכיים. אזרחי האיחוד האירופי זכו אולי לעידן שליו יותר משל אבותיהם אך בדרך אבדה להם תחושה של שייכות ושל הערכה עצמית שהם תנאי לצמיחתה של תרבות. חברת המונים אמורפית בת קרוב לחצי מיליארד נפש אינה יכולה לחוות סולידריות הנשענת על חוויות עבר ועל חזון עתיד (תשאלו את אריסטו). שוביניזם לאומני הוא רע אבל ישויות מדיניות המקיימות ביניהן תחרות בריאה, קונסטרוקטיבית בתחומים שונים, תחרות שיש עמה גם שיתוף פעולה, מבטיחות עתיד אופטימי למין האנושי יותר מאשר מיזם אשלייתי של בניית מגדל בבל.
מדינת ישראל "הלאומנית", שאינה מוותרת על הגדרתה כמדינה יהודית מוערכת עתה מחדש, למצער, על-ידי חוגי הימין והתנועות השמרניות. הם, כנראה, מתחילים להבין ש"הלא נורמאלי" הוא ה"נורמאלי"; ש"עם לבדד ישכון" אינו קללה אלא ברכה.