היום אני נוסעת למולדובה בעקבות תחנות בחייה של סבתי מלכה הלפרין לבית רימר ז"ל. סיור שורשים. סבתי מלכה עלתה לארץ בשנת 1925 בעקבות אירוע אנטישמי שחוותה ברומניה. היא נזרקה מרכבת על-ידי אנטישמים מבית מדרשו של קודריאנו, שהקים ברומניה את 'הליגה האנטישמית'. הוא נכח ברכבת כשהאירוע הזה התרחש יחד עם אוהדיו. סבתי נפצעה קשה מאוד אך שרדה. בעיתונים בארץ דווח שהיא נפטרה, אך למרבה המזל זה לא קרה, אחרת לא הייתי כאן והשורות הללו לא היו נכתבות. בטיול אנחנו מתכוונים לשחזר את נסיעתה ברכבת מאונגן, עיר הולדתה, ליאסי, נסיעה שנקטעה בצורה אכזרית כל כך. איני יכולה שלא לתהות על המקריות, או שמא תרצו אי-המקריות - שבנסיעתי דווקא עכשיו, לאור העובדה שסבתי הבינה שאין עתיד לה ולעם היהודי באירופה בגלל השנאה העזה כלפי היהודים. והיא הבינה זאת שנים רבות לפני שהתרחשה השואה הנוראה. בארץ זבת חלב ודבש, חייה ממש לא היו חיי חלב ודבש. היא ידעה קשיים אדירים והתמודדה עם כולם באומץ. עבדה כפועלת בתל אביב, ידעה רעב, שכול (איבדה בן תינוק ממחלה), בדידות (כשסבי התנדב לצבא הבריטי ונפל בשבי הגרמנים). כל הקשיים הללו לא ריפו את ידיה. היא נאחזה באדמת הארץ כשחלק מחבריה חזרו לאירופה מפאת הקשיים והייאוש. בימים אלו אני כותבת ספר פרוזה על חייה. איני יכולה שלא לתהות על הסמליות שבדבר, לנוכח האירועים הדרמטיים היום בארצנו. סבתי נאחזה בציפורניים באדמת הארץ, אנחנו נאחזים במדינה הטובה שהכרנו. מדינה שלא חפה מקלקולים אבל שהצמיחה כאן דורות נפלאים שבנו תעשיה ומדע, והייטק ותרבות וחינוך ודמוקרטיה למופת, ועכשיו נלחמים כדי לשמור על כל מה שבנו כאן הדורות הקודמים. דורות אשר 'שכבו על הגדר בשבילנו', ביניהם סבתי. אני מתפללת שלי ולבן זוגי תהיה נסיעה טובה ובטוחה. ולכם, הנשארים כאן במולדת, אני מאחלת שבהעדרנו - תצליחו לעצור את השטף הרע שמשחית כל חלקה טובה במדינה האהובה שלנו. הלוואי וכשנחזור נצליח כולנו - התומכים ברפורמה והמתנגדים לה - לשבת יחד וליישב את המחלוקות בינינו לטובת ילדינו ונכדינו. זהו צו השעה והצוואה המוסרית שהשאירו לנו הדורות הקודמים.