קשה שלא להתרשם מהעבודה המושקעת בעתירה שהגישה לשכת עורכי הדין לבג"ץ בעניין ביטול הסבירות; 70 עמודים בנויים לתלפיות של טענות עובדתיות ומשפטיות, שדומה עליהן, בפרקים מסוימים בעתירה, שנכתבו בהתרגשות רבה - אם לא מתוך כעס - שנועדו, כך נראה, להביא אל תוך אולם בית המשפט מעט מן המתחולל כבר חצי שנה בארץ הדווייה הזאת. חלק לא מבוטל של העתירה מוקדש לפרוצדורה של קבלת התיקון לחוק היסוד, וביתר דיוק להליכים שהתקיימו בוועדת החוקה - הליכים שנטען לגביהם בעתירה, שהם פגומים מיסודם מתחילתם ועד סופם. המשיב השלישי בעתירה היא ועדת החוקה, שנדרשה ע"י בג"ץ להגיב לעתירה עד לא יאוחר מ-10 ימים לפני הדיון שנקבע לספטמבר. קשה לדעת כיצד יתייחס יו"ר הוועדה ח"כ שמחה רוטמן אל ההוראה שנחתה עליו מפיו של הגוף שהוא מכנה "מפלגת בג"ץ". בהקשר זה מצוטט ח"כ רוטמן בעתירה כמי שאמר בראיון עיתונאי, בין היתר, כי: "המתפללים הם לא חברי מרכז של מפלגת בג"ץ אז screw them בג"ץ לא מגן על זכויות אדם, הוא מגן על חברי המרכז שלו". מכל מקום, אם בג"ץ יחליט לעשות לעצמו חיים קלים, ויאמץ את שלל הטענות הפרוצדורליות בעתירה לגבי מה שהתחולל בוועדת החוקה - הוא יוכל לפסול את התיקון בחוק היסוד בעניין ביטול הסבירות, וזאת - מבלי להיכנס כלל למהות התיקון עצמו. שהרי גם התומכים בתיקון - אם אמת בלבבם - יתקשו להתעלם מפגמים בהליך החקיקה - ככל שהם יורדים לשורש העניין. ואם מדובר בפגמים בהליך החקיקה - גם בג"ץ לא יוכל להתעלם מהעובדה, שלמעשה אין הוא בית משפט רגיל מבחינה זו, שיכולתו לרדת לחקר האמת של העובדות המובאות בפניו - מוגבלת אפילו בהשוואה לבית משפט לתביעות קטנות. שכן, בבג"ץ לא נהוג ולא מקובל להעיד או לעמוד לחקירות נגדיות וכו' - גם אם פורמלית יש לבג"ץ סמכות, על-פי התקנות, לצוות על חקירת עדים. אומר בהקשר זה פרופ' יצחק זמיר (במאמרו על ראיות בבג"ץ): "בירור עובדות איננו הצד החזק של בית המשפט הגבוה לצדק. מבחינה זאת, בית-משפס שלום או בית משפט מחוזי עדיף על בג"ץ. בג"ץ עצמו הודה בכך, פעם אחר פעם, לאחרונה. כך, לדוגמה, במשפט אחד אמר השופט ברק כי "לבית המשפט האזרחי הכלים והנסיון לבירור מעמיק של העובדות". כך-או-כך, דומה שהלשכה, בעתירתה, ניצלה - מעל ומעבר - את העובדה שבג"ץ לא באמת יורד לחקר האמת והעובדות. וכך - הלשכה ממש "הציפה" את העתירה בעובדות המסתמכות על ידיעות עיתונאיות (נוסף לעובדות שהציגה מפרוטקולים), שאינן אלא עדות שמיעה - על כל המשתמע מכך לעניין קבילותן ומשקלן. בהקשר זה ראוי לצטט כאן מפסק הדין של השופט מישאל חשין בבג"ץ 2148/94:

• "נתחלפו העתים, נשתנו המנהגות, וימים שהיו חלפו ואינם עוד עמנו. על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא קרא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון - אל בית המשפט העליון... לא נקל ראש לא בעיתונות ולא בעיתונאים, והרי אבר הם בגופה של הדמוקרטיה המודרנית. ואולם לא ידעתי כיצד נוכל להסיק מכאן, כי מאמר בעיתון עשוי לשמש תשתית לקובלנה לבית המשפט. בלתי ראוי הוא בעיניי, שכתבה בעיתון כי תיכתב, יהא בה בכתבה, כשהיא לעצמה, כדי לחייב את נושא הכתבה לבוא לבית המשפט הגבוה לצדק ולהכחיש דברים הנאמרים בה בעניינו. לא כך נהג בית המשפט הגבוה לצדק עד היום, וקשה בעיניי כי זה מנהג חדש יבוא למדינה. והגם שלא חקרתי את הנושא, אתקשה להאמין שיש ולו בית משפט גבוה לצדק אחד בעולם שכך ינהג. ואם יש - לא אלך בדרכו. בצד בית המשפט הגבוה לצדק יש גופי ביקורת אחרים במדינה, ובכך נבדל בית המשפט הגבוה לצדק מאותם גופים, שכליו חדים ומושחזים ופגיעתם קשה, לעתים קשה מאוד לפרט. המבקש כי אותם כלים יעמדו לרשותו, ייכבד ויוכיח כי ראוי הוא להם וכי ראויים הם לו...קרענו בקיר ביתנו פתח כפתחו של אולם לבואם של עותרים, ואולם ביתנו - נזכור ונשמור - הוא בית למשפט ולא בית למקנה ולממכר".

עד כאן הציטוט מפסק דינו של השופט חשין (מתגעגע אליו...). ולענייננו, יש לקוות, שההסתמכות המופרזת של הלשכה על ידיעות עיתונאיות בעתירה - תזכה לכתף קרה מצד בג"ץ, שהוא - כדברי השופט חשין - "בית למשפט ולא בית למקנה וממכר".