תופעת הסרבנות בצבא ההגנה לישראל החלה עם הקמתו. ב-23 למאי 1948 נשפט האדם הראשון שסירב להתגייס לצבא ההגנה לישראל מטעמי פציפיזם. בפרשת אלטלנה היו סירובי פקודה רבים: כל הטייסים סירבו להפציץ את האוניה, התותחן יוסף אקסן סירב לירות על האוניה, 8 חיילים סירבו לכתר את האוניה ומפקד מחלקה סירב לירות על אנשי האצ"ל ששחו בים.
אחרי מלחמת ששת הימים עשרות חיילים סירבו להילחם בשטחי יהודה שומרון ועזה. במלחמת שלום הגליל נשפטו 168 חיילים על סירובי פקודה. גם על-רקע האינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה חיילים סירבו לציית לפקודות. הסכם אוסלו הוביל לסרבנות מימין. על-רקע הגירוש מגוש-קטיף וצפון השומרון היו סירובי פקודה רבים מימין. גם במהלך פינויים של נקודות שונות, היו סירובי פקודה של חיילים תומכי ימין.
לאורך השנים, גם בימין וגם בשמאל היו גישות שונות לגבי הסרבנות. בעוד גורמי קצה בשני הצדדים היו סבלניים כלפי סרבנות, עמדת המפלגות במרכז המפה הפוליטית שללה סרבנות. בכל מקרי הסרבנות בעבר, גם כאשר גופים שונים תמכו בה, לא הייתה מטרתם לעודד סרבנות גורפת שתביא לפגיעה בהכנות של הצבא למלחמה ולא הייתה כוונה לתפוס את השלטון בעזרת אותה סרבנות.
כיום אנחנו מתמודדים מול סרבנות חמורה לאין ערוך, שכן היא מתמקדת באי-ביצוע הכנות למלחמה ובהצהרות על אי-התגייסות למלחמה עתידית. הגורמים שמעודדים את הסרבנות הם מנהיגי השמאל ולא רק הקיצוניים שבהם. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, שהשווה את החקיקה להפיכה של טנקים, הוא הגורם העיקרי שיצר את אווירת הקרב. יתר על כן, פרופ' אהרן ברק מדבר על כוח הרחוב ואיננו נותן הנחיות מעשיות. גם אם איננו מעודד סרבנות במפורש, באמירותיו ובשתיקתו הוא הגורם המשמעותי ביותר בעידוד הסרבנות והאנרכיה. הרמטכ"ל לשעבר שהוא גם ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק הוא הרוח החיה מאחורי הסרבנות. נשיא המדינה מבקר את הממשלה על המצב, במקום להאשים את האופוזיציה, את הסרבנים ואת האנרכיסטים. בכך למעשה נשיא המדינה מעודד גם הוא את הסרבנות.
גם מבחינת המטרה, הסרבנות חמורה במיוחד. אין מדובר בחייל שמסרב למלא פקודה שהיא בלתי מוסרית על-פי תפיסת עולמו. מדובר בחיילים שמכריזים שלא יגיעו לאימונים או למלחמה, מכיון שאינם מרוצים מהחוקים שהכנסת מחוקקת. זהו נסיון הפיכה שלטונית בעזרת סרבנות.
במצב זה, הקואליציה עשתה כל מאמץ להידבר עם האופוזיציה ולהגיע איתה להסכמים בדבר חוקי הרפורמה הדמוקרטית במערכת המשפט. האופוזיציה, במקום לנסות להגיע להסכמים על פרטי החוקים, ניצלה את הרצון הטוב של הקואליציה וניהלה משא-ומתן שתכליתו היא להרוויח זמן, תוך כדי עידוד יצירת אנרכיה וסרבנות. כשם שתשלום דמי חסות למאפיה איננו מחזיר למדינה את השליטה, כך האטת החקיקה לא הפסיקה את הסרבנות.
מתוך הבנה שהמאמץ לשתף פעולה נוצל לרעה על-ידי האופוזיציה והאנרכיסטים שפועלים בהשארתה, הקואליציה העבירה באופן סמלי חוק אחד בלבד, צמצום עילת הסבירות (ואפילו לא ביטול עילת הסבירות). שאר חוקי הרפורמה נדחו למשך 4 חודשים נוספים. העברת החוק הסמלי העבירה מסר חשוב לסרבנים, שהכנסת לא תתנהל לפי דרישות של סרבנים.
עתה על הממשלה להפסיק כל משא-ומתן עם אופוזיציה שמעודדת סרבנות ואנרכיה. היום ברור שכאשר נהגו בסלחנות כלפי הטייסים הסרבנים, זה גרם להתרחבות התופעה. לכן על הצבא לכלוא את מנהיגי קבוצות הסרבנים בצבא ולהעניק פטור משירות לשאר הסרבנים. כשהממשלה תגלה נחישות, החיילים יפסיקו לסרב לפקודות וחוסנו של הצבא יגבר פלאים, למגינת ליבם של כל אויבינו. האצת חקיקת הרפורמה הדמוקרטית במערכת המשפט תאלץ את האופוזיציה להיכנס למשא-ומתן רציני, מתוך נסיון להשפיע על החוקים. בתמורה, האופוזיציה תידרש להפסיק את הסרבנות והאנרכיה.
האופוזיציה לא תידרש להבטיח שלא לבטל את החוקים בקדנציה הבאה. אדרבה, תפקידה של האופוזיציה לקראת הבחירות הבאות יהיה להציג תוכנית משלה ולהעמידה להכרעת הבוחר.