איזה הבדל יכולים לחולל חודשים ספורים. לפני הבחירות באיטליה בסתיו שעבר, נחשבה ג'יורג'יה מלוני לסכנה לציבור. בקיץ הנוכחי נסלח לה הכל – הערצתו של בניטו מוסוליני בנעוריה, הקשר של מפלגתה לניאו-פשיסטים, הרטוריקה הקיצונית שלה. מלוני זוכה לשבחים על תמיכתה באוקראינה, מיצבה את עצמה כשותפה אמינה בנאט"ו ותופסת מקום מרכזי בפגישות הברית ו-G7. ביקורה בוושינגטון בשבוע שעבר קיבע את מעמדה כחברה מוערכת בקהילה הבינלאומית. דייוויד ברודר, חוקר של הפשיזם המודרני באיטליה, טוען במאמר בניו-יורק טיימס, כי המבט הזה מפספס את מה שקורה באיטליה. ממשלתה של מלוני האשימה בני מיעוטים בחתירה תחת אלוקים, האומה והמשפחה – האשמות להן היו השלכות קשות על מהגרים, ארגונים בלתי-ממשלתיים וזוגות חד-מיניים. מאמצים לפגוע בחקיקה נגד עינויים, הצפת השידור הציבורי בנאמני המשטר ושכתוב החוקה שלאחר המלחמה כדי להגביר את כוחה של הממשלה – כולן תופעות מטרידות. לממשלתה של מלוני יש גוון סמכותני חזק, מאשים ברודר. זה מספיק גרוע כאשר מדובר באיטליה, אך רוב החשיבות היא במה שמתרחש מחוץ לגבולותיה. בעלי בריתה של מלוני כבר שולטים בפולין. ממשלת הימין-מרכז בשבדיה תלויה בתמיכת הימין הקיצוני. בפינלנד הצטרפה מפלגה לאומנית לממשלה. כל המדינות הללו חברות בנאט"ו ועלולות לשנות אותה מבפנים; ובהקשר הזה, מלוני היא המובילה. אין ספק שמאז התמנתה לראש הממשלה, מלוני מיתנה את שפתה ומתאמצת להופיע מחושבת וזהירה באירועים רשמיים; העדפתה לנאומים על פני מסיבות עיתונאים וראיונות מסייעת לה בכך. אבל היא יכולה לסמוך על עמיתיה במפלגת "האחים של איטליה" שיהיו פחות מרוסנים. כך למשל, הם תוקפים בחריפות את הלהט"בים, היא מביעה הסתייגות – אך פעולותיה של ממשלתה מגבילות את זכויותיהם. אותו דבר נכון לגבי המהגרים. שר החקלאות – בעל ברית ותיק שהוא גם הגיס של מלוני – מוביל את הקו נגד "תחלופה אתנית". מלוני עצמה השתמשה בביטוי ב-2017, אך נמנעת מלעשות זאת מאז נכנסה לתפקיד הנוכחי. אבל קריאתה ל"לידות, לא מהגרים" משקפת את אותו הלך רוח, והתנגדות עזה להגירה היא אבן יסוד במדיניות ממשלתה. חוק שעבר באפריל מחייב מבקשי מקלט לשהות במרכזי מהגרים ממשלתיים בעוד בקשותיהם נבדקות – הליך העשוי להימשך שנתיים – וזאת בלא ייעוץ משפטי ועם לימודים באיטלקית בלבד.