בג"ץ דחה על הסף את העתירה לפסילת נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות מלדון בעתירה בעניין חוק הסבירות, שביקשה פסילתה בשל מה שהוגדר כ"חשש למשוא פנים ולפגיעה במראית פני הצדק באופן המונע מהנשיאה חיות להשתתף בדיונים בדבר שאלת חוקיות התיקון לחוק היסוד".
נימוק העותרת היה, שהנשיאה הביעה, בנאום שנשאה, את עמדתה "הסופית והמוחלטת" ביחס לשאלת המפתח העומדת בלב העתירה.
העתירה נדחתה - ובצדק - מנימוקים פרוצדורליים שונים, וזאת מבלי להתייחס לגוף העתירה עצמה.
היה צפוי שבג"ץ, לצד דחיית העתירה, יתייחס בכמה מילים - בבחינת "מעבר לנדרש" - גם לגוף העתירה, כלומר לטענת הפסלות עצמה.
בג"ץ, גם בשבתו כבית המשפט העליון, נוהג לא פעם להוסיף נימוקים "מעבר לנדרש", וזאת כדי להניח את דעתו של העותר, שגם אילו נהג על-פי כל דקדוקי הפרוצדורה - הייתה עתירתו נדחית.
אלא שהפעם בג"ץ נמנע, כאמור, מלהתייחס לגוף העתירה - למרות שדווקא הפעם הדבר התבקש ביתר שאת כדי להסיר ספיקות - במיוחד כשהמדובר בנשיאת בית המשפט העליון.
ובכן, מה על הציבור להבין מכך? שאין לנשיאה "הגנה" לגוף העתירה, ולכן היא נאלצה להסתפק ב"תפיסת מחסה" מאחורי חומות הפרוצדורה?
לא נעים.
