הפעם נפתח באיזכור נושא כאוב: הפגסוס. ביום 21.7.23, קיבלה הממשלה סופסוף, לאחר עצירות ממושכת, החלטה להקים ועדת חקירה לעניין הפגסוס. יפה. והנה חלפו מאז 4 שבועות בהם פיהקו כולם, ונכון למועד כתיבת טור זה טרם נמסר על מינוי חברי הוועדה בפועל. גם עדין לא נקבע לוח זמנים לפעולתה. למה בדיוק מחכים שם למעלה? לעגלת התה/קפה שבוששת להגיע? ואולי למשיח?

"אתם לא מסוגלים להרים נשק על יהודים. אנחנו כן. לכן ננצח"

אחד מפעילי השמאל ומראשי המחאה (השם שמור במערכת), כותב בפיד שלי את הדברים הבאים: "ניצחנו בסזון, באלטלנה, בימית, בעמונה (??), בהינתקות. אנחנו הרבה יותר נבזים מכם. אתם לא מסוגלים להרים נשק על יהודים. אנחנו כן. לכן ננצח". בדקנו. השם אותנטי. האיש אותנטי. עוד אחד מקבוצת סגני הגנרלים בנפתלין. והוא לא לבד. לא מעט מציינים בזחיחות הדעת, המלווה בשביעות רצון כמוהו, כי השמאל תמיד ניצח במלחמות הפנימיות. כך, קרוב לוודאי, השמאל ינצח גם הפעם. ידיד טוב הציע לי לא לנהל ויכוח. "אין טעם, אדרבה", אמר, "תוסיף לו נימוקים לחיזוק טענותיו. בהפוך על הפוך"... עצה טובה. ובאמת הבה נמנה, על קצה המזלג, כן, רק על קצה המזלג, עוד "נצחונות" של השמאל, שניים "קטנים", ואחד גדול. אל דאגה, אין בדעתנו לפרט כאן פירוט יתר, רק ראשי תיבות. הגירוש של תימני הכינרת (1929), היה אחד מהם. השני, הסיפור האומלל של ילדי תימן (מיוחס לשנים שלאחר מלחמת העצמאות). ויש גם הסיפור "הגדול" על המלחמה שבשתיקה: הדרת המזרחיים מהאתוס הציוני ("הם לא ייבשו ביצות"). דומה מאוד לוויכוח היום עם הטייסים (שהם, כידוע, כן ייבשו ביצות). ויש בסיפור הישראלי עוד כמה "קרבות" שניהלתם אתם השמאל דהיום. אם בשתיקה ואם בצהלה גדולה. אלא עכשיו כנראה זה נגמר. ומדוע? כי חל שידוד מערכות. כי יש עכשיו הנהגה אחרת למחנה הימין+הכיפות הסרוגות+המזרחיים. המארגן עכשיו, למגינת לבכם הדווי, הוא בנימין נתניהו. הוא שבר את תקרות הזכוכית. רוצים הסבר? תבחנו את נושאי התפקידים סביבו (החל מיו"ר הכנסת), אלא שעכשיו הביאה אתכם קנאותכם הרעה לעוד מהלך בו נכשלתם: התמסרתם לעוד מלחמה... לרלב"ת (על משקל צהבת). עכשיו גם תאכלו את פירותיה הבאושים... גם תגורשו מן העיר.

ג'ורג' אורוול: "שקר הוא אמת ואמת היא שקר"...

משה רדמן, מראשי ה"מחאה", משחק את משחק השיה התמימה - "מה פתאום סגרו את נווה אטיב... כאשר הגיע לשם הזוג נתניהו"? הנה דוגמה לדרך בה "עוברים", מדמוקרטיה לדיקטטורה". שוב חזר על המנטרה השקרית הדמגוגית, כאשר המשטרה מנעה מהמפגינים להתקרב לצימר בו שהה הזוג. בעקבות בג"ץ שהוגש, הורה העליון, איך לא, להסיר את החסימה, ולהניח למפגינים להתקרב לאתר האמור. שוב הוטל סגר על רה"מ ורעייתו. בראוו! שוב הציל הבג"ץ, ירום הודו, את הדמוקרטיה. רבים ב"מחאה" הדהדו את דבריו, כשהם מדברים ולמעשה מדקלמים את האמור במשנתו של ג'ורג' אורוול: "שקר הוא אמת ואמת היא שקר", נוסח ספרו האלמותי (1984) מוכנים לנפק עוד זיוף של המציאות במדינת ישראל. כאילו 12 שופטים הם הם הדמוקרטיה במלוא תפארתה, ואילו ממשלה שנבחרה על-ידי 2.3 מיליון מצביעים היא היא הדיקטטורה בהתגלמותה. מבין השיטין של דו-השיח הזה, המתנהל במלוא עוזו בין הצרחן לשתקן, נשאלת השאלה לאן תגיע עוד ה"מחאה"? לאיזה שפל היא עוד תרד? ראש הממשלה עובד קשה למען עם ישראל. הוא זוכה לשעות שינה מועטות. הרבה פחות מכם המפגינים. העובדה שיש המציקים לו בכל מקום אליו הוא מגיע, מעידה על השפל המוסרי אליו ירדה ה"מחאה". מצערת במיוחד העובדה שאת המימון הענק להזנת/פיטום ה"מחאה", מספקים כספים מחו"ל ומהארץ, וגם, כמה מצער, קומץ קשישים מובטלים, גנרלים בחליפות הנפתלין (כן, מאותו הסוג דלעיל) שהמערכת הפוליטית הקיאה אותם מקרבה, גם נכשלו במאמציהם להיות רלוונטיים בפוליטיקה, שוב ושוב (אהוד ברק), ועכשיו הם מוצאים דרך בזויה להפר את רצון הציבור כפי ששיקפו הבחירות האחרונות. גם מוכנים "בלב פתוח ובנפש חפצה" לרסק את המסורת הדמוקרטית של מדינת ישראל. בושה, בושה, בושה.