שגריר האקלים של ארה"ב, ג'ון קרי, הביע אופטימיות זהירה לאחר ביקורו בבייג'ינג בחודש שעבר: אומנם לא היו הסכמים, אך עצם ביקורו היווה התקדמות. הדברים מלמדים עד כמה הצטמצם מרחב שיתוף הפעולה בין שתי המדינות, אפילו בנושא דחוף כמו שינויי האקלים – כותבת קלי סימס-גאלגר מאוניברסיטת טאפטס ב-Foreign Affairs.
בעוד העולם מוכה בגלי חום, שטפונות ובצורות, מנהיגיהם של שני המשקים הגדולים ביותר בו בקושי מדברים זה עם זה. אבל ביקורו של קרי פתח נתיב, שאם יישמר – יוכל להחזיר אותן לשיתוף פעולה נגד איום קיצוני ביותר. תחום אחד הוא מבטיח במיוחד: וושינגטון ובייג'ינג יכולות לשלב – או לפחות לתאם – את הסיוע הכספי למדינות עניות, ששתיהן ייצאו נשכרות ממנו. שיתוף פעולה כזה הוא פחות בעייתי מבחינה פוליטית מאשר בנושאים עולמיים כמו טכנולוגיה.
שיתוף הפעולה האמריקני-סיני בתחום האקלים הגיע לשיאו ב-2014, כאשר ברק אובמה ושי ג'ינפינג הכריזו על יעדים שאפתניים של הפחתת פליטת גזי חממה והובילו לחתימת הסכם פריז שנה לאחר מכן. אולם, ב-2017 הוציא דונלד טראמפ את ארה"ב מן ההסכם, פתח במלחמת סחר נגד סין והמתחים בין המדינות גואים בהתמדה גם בממשל ג'ו ביידן.
סין היא כיום פולטת הגזים המובילה בעולם, בעוד שהיקף הפליטות המצטבר הגדול ביותר שייך לארה"ב. אולם, התמונה תשתנה מהותית בעשורים הקרובים. המדינות המתפתחות באפריקה ודרום-מזרח אסיה יפלטו יותר ככל שכלכלתן תתפתח, משום שהן ממשיכות להסתמך על דלקים מאובנים; בשנת 2050 המדינות המתפתחות, כגוש, יובילו את העולם בפליטות – המועד בו העולם צריך להגיע לאפס פליטות נטו כדי למנוע את התוצאות ההרסניות ביותר של ההתחממות.
העולם העשיר יהיה חייב לבוא לעזרתן של המדינות העניות, שכבר משלמות את המחיר הקשה ביותר של משבר האקלים. 60% מהמדינות בעלות ההכנסות הנמוכות סובלות כיום מנטל חובות בלתי נסבל. הצורך במימון נוסף כדי להתאושש מאסונות האקלים החוזרים ונשנים, ילכוד רבות מהן במעגל של עוני וחדלות פרעון, ממנו הן מנסות להימלט במשך עשרות שנים.
ארה"ב וסין מצויות בעמדה טובה במיוחד לסייע, טוענת סימס-גאלגר, אך תחילה עליהן להשיג מינימום של תיאום. האו"ם הקים בשנת 2010 את קרן האקלים הירוקה כדי לסייע למדינות העניות, אך זהו פורום ביורוקרטי ופוליטי, וסין מסרבת לתרום לו מחשש שהדבר יפגע במעמדה כמדינה מתפתחת על-פי הסכמי האקלים. ארה"ב מצידה הזרימה אליו רק 2 מיליארד דולר מאז 2015, בשל התנגדות הקונגרס.
ארה"ב וסין פועלות כיום בנפרד והנתונים אינם ברורים. בייג'ינג טוענת שתרמה 10 מיליארד דולר, אך אינה מוסרת פרטים. ב-2015 הבטיח שי 3 מיליארד דולר למדינות מתפתחות; עד כה ניתנו רק 10% מהסכום. תוכנית "החגורה והדרך" כוללת פרויקטים בתחום האנרגיה, אך עד 2021 ניתנה עדיפות ברורה לדלקים מאובנים. ואילו ביידן הבטיח סיוע שנתי של 11 מיליארד דולר, אך הקונגרס סירב לאשר את ההקצאה; נראה שבפועל הסכום הוא פחות ממיליארד דולר בשנה. בנוסף לכך, לא תמיד שתי המדינות מפנות את הסיוע ליעדים הנכונים.
