עד סוף 1915 ידע ז'בוטינסקי רק אכזבות במאמץ להקים גדוד יהודי. באיטליה לא זכו הוא ורוטנברג להצלחה. בפריס הוא נפגש אומנם עם שר החוץ דלקאסי וגילה "בפעם הראשונה סוד אחד, אשר גם אחר-כן נתאמת כמה פעמים בפגישותיי עם תקיפי עולם. אצל בעלי הצלחה אלה, העמים שיש להם ארץ וגבולות וממשלה, אין כל כך צורך שתהיה גאון למען תעלה עד פסגת הרכס המדיני. הרבה יותר קשה הדבר אצלנו בתנועה הציונית".¹ במלים אחרות: לא היה עם מי לדבר. באנגליה הוא למד ששר המלחמה, הפילדמרשל לורד הוריישו קיצ'נר, מתנגד לפתוח חזית במזרח ומעמדו כנביא ועל פיו יישק דבר. עוד התברר לו כי חברי הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית, ד"ר יחיאל צ'לנוב ונחום סוקולוב, שהגיעו לאנגליה אסרו על ד"ר חיים ויצמן, שהיה בעל קשרים בצמרת הבריטית, לסייע לו. את תגובתו על יחסם של צ'לנוב וסוקולוב כלפיו ואת דעתו על ניתוק ראשי ההסתדרות הציונית מן המציאות האסטרטגית שלח ז'בוטינסקי לשמעון ברנשטיין, שאותו הכיר מקרוב כשהאחרון היה המזכיר של החברה להפצת השכלה בקרב יהודי רוסיה בפטרבורג בין השנים 1908 ל-1911. מ-1912 הוא עבד במשרד הראשי של ההסתדרות הציונית בברלין וב-1915 הוא עבר לעבוד במשרד החדש בקופנהגן. חמישה שבועות לפני כן, כשז'בוטינסקי פעל בפריס להקמת גדוד עברי, שיבח ברנשטיין במכתב, במלים חמות ובהזדהות עמוקה, את פועלו של ז'בוטינסקי במצרים, ויִידע אותו על יחסה השלילי של ההנהלה למעשים אלה. הוא אף הביע נכונות לפרוש מעבודתו במרכז ההסתדרות הציונית ולעבוד עם ז'בוטינסקי. זה כנראה ההסבר לגילוי הלב הבלתי רגיל של ז'בוטינסקי במכתב להלן:

"לונדון, 4 במאי 1915 "חבר יקר, "תודה על מכתבך שקיבלתיו בפאריס. הוא שימח אותי מאוד. ידעתי שאורגיפ² נוטר לי טינה. אך אני, כועס עליו יותר! "המצב בארץ ישראל היה במשך זמן מה נורא, כמו בגיהינום, ודמה מאוד למצב ששרר באודסה ערב פוגרום. אלמלא הרימו הפליטים באלכסנדריה קול צעקה ואלמלא הלחץ מוושינגטון,³ מי יודע מה היה קורה?! "היהודים הם עם טוב מאוד. הם שמחים שהטורקים 'בכל זאת' לא ערכו בהם טבח המוני. עם זאת, הם שוכחים עובדה פשוטה – הרי החל ביום הראשון של המלחמה החלו המעצמות לקנות את לבן של האומות אשר עמן ביקשו לחיות בשלום, ואילו טורקיה החלה מן היום הראשון לדכא את יהודי ארץ ישראל. ברוסיה פורסם מנשר אל הפולנים,⁴ אירלנד זכתה בשלטון עצמי,⁵ הרומנים בטרנסילבניה גם הם קיבלו משהו. ואילו בארץ ישראל החלו גירושים, 'השומר' פורק, ונאסר השימוש בלשון העברית בשלטים ובהתכתבות. הציונות הוכרזה כאויב המולדת, טובי אנשינו נרדפים כאילו היו פרחחים. מרגילים את הערבים להתייחס אל היהודים כאל הפקר, ולבסוף הגיעה פקודה מקושטא על פירוק הבנק בתנאים שמשמעם פשיטת רגל. יודע אני שציונים רבים ממלמלים, מתוך טוב לב וחולשה פנימית, שהבנק שלנו הוא הרי אנגלי⁶ ורק אזרחים רוסיים גורשו. הבל הבלים. הבנק 'קרדיט ליאונה'⁷ שבטורקיה נסגר, אבל לא הוצאה פקודה לחסלו ולא נגזרה עליו כליה. וכאשר גורשו נתינים טורקיים מצרפת ומאנגליה, לא נגעו ביהודים לרעה. יהודים עות'מאניים אחדים נהנים עתה מהכנסת אורחים במצרים! בשום מקום אין היהודים נושאים באחריות למדיניות ארץ הולדתם, וזו במידה מסוימת זכות יתר. רק הטורקים בארץ ישראל לא התחשבו בזכות זו, ואנו עוד מחפשים להם צידוק. אכן, איומי הטורקים נסתיימו עד כה בלא כלום. אך לא בשל טוב לבם או בשל חוכמתם של הטורקים, אלא בגלל נוכחותם של האמריקנים ושל מורגנטאו,⁸ ומשום ששתי משחתות אמריקניות, המשייטות מול יפו, מטפלות בנו באופן הפגנתי. ואם השגריר הגרמני בקושטא⁹ יעץ גם הוא לטורקים לא להסתכסך עם יהודי ארץ ישראל, הרי עשה זאת מפחד האמריקנים. ייתכן שגם ידה של אורגיפ הייתה בדבר. אינני מערער על הנחה זו, שכן אין לי ידיעות על כך. אך דבר אחד אני יודע: הטורקים, כמות שהם, נתגלו כמנוולים גמורים, ואני חושב שביחסם כלפינו התירו את הרצועה. "לצערנו, איננו ראויים אפילו לאחד מן השבחים שחלקת לנו במכתבך. הנך כותב, שעבודתנו באלכסנדריה הפכה את הציונות לשאלה אקטואלית. לצערי אין הדבר כן. למעשה הושגו באנגליה הישגים מרשימים, שמעולם לא חלמנו עליהם. לגבי שאר חלקי אירופה אנו נחשבים לחלל ריק, שכן אין יודעים עלינו דבר. אפילו אלה שרוחשים לנו אהדה, מתייחסים אלינו כאל אספרנטיסטים,¹⁰ צמחוניים או 'צבא הישע'. זה ניסיון נחמד, אך אין לכך כל קשר עם המלחמה, עם ועידת השלום ועם שאלות אקטואליות. אני גם אינני מאמין, שנוכל להביא לידי מפנה באמצעות משא-ומתן בלבד. צרפת ואיטליה אינן דומות לאנגליה, שבה הוכשרה הקרקע על-ידי עצם העובדה שבארץ נפלאה זו קוראים את התנ"ך דורי דורות ומתייחסים אליו ברצינות. האפשרות היחידה להסב ברגע זה את תשומת לבה של אירופה לענייננו היא השתתפות פעילה בכיבוש ארץ ישראל, אם זה אכן יקרה. אתה כותב, ידיד יקר, שהנך מתכונן לבוא לכאן כדי לעבוד אתי. אני מתייחס לדבריך כאל הבטחה, ובבוא היום אתבע את מימושה. "דרישת שלום לבבית לחברנו מוצקין¹¹ ולכל הידידים. "אני לוחץ את ידך. "שלך בנאמנות, "ו' ז'בוטינסקי".

שיא העימות עם הממסד התחולל בקופנהגן בירת דניה הניטרלית שם נתכנס מושב "הוועד הפועל הגדול" של ההסתדרות הציונית. ז'בוטינסקי זומן לבֵרור עם יחיאל צ'לנוב, ויקטור יעקובסון וארתור הנטקה.¹² המפגש התקיים ביוני. השלושה טענו, לפי ז'בוטינסקי, "שגם גדוד הפָּרָדים הוא עוון פלילי, אך אם אוסיף לנהל תעמולה כזו הלאה – קבור אקבר את המפעל הציוני לנצח. בפרט הצטיינו יעקבסון והאַנטקה. (בפנקסי רשומים קווים מעניינים אחדים של אותה שיחה. אחדים מהם נוגעים עד הלב ממש). ד"ר האַנטקה הוכיח לי, על יסוד מדעי כלכלה והיסטוריה והסטטיסטיקה, שלעולם לא תוותר טורקיה על זכויותיה בארץ ישראל. השני הראני, ברור כלוח הכפל באור שמש צהריים, שכבר הובטח ניצחון גרמניה על כל החזיתות. ושניהם גילו לי סוד מחריד: שבעוד מעט תפרוצנה מרידות במצרים, באלג'יריה ובמרוקו. 'רבותי', – עניתי, – 'ויכוחנו בזבוז והבל. אתם באתם הנה או מגרמניה העיוורת או מרוסיה החולה, ואני ראיתי את אנגליה, את צרפת חזית ועורף, את מצרים ואלג'יריה ומַרוקו. כל דבריכם – רימוּי עצמי, מאלף עד תיו. גרמניה לא תנצח; וטורקיה לרסיסים תישבר. אך למה נתווכח? הנני מציע לכם פשרה, כעין חוזה מעשי. אתם תצהירו כי ההסתדרות הציונית תשמור על ניטראַליוּת גמורה, ואין לה כל מגע וקשר עם תוכניות הלגיון; ואני אֵצא משורות ההסתדרות, אצא גם רשמית וגם למעשה, ואמשיך את פעולתי בתור פרט. לא אפריע לכם וגם אתם אל תפריעוני.' "אבל הם החליטו להפריעני. הוועד הפועל פרסם החלטה המפקדת על הציונים בכל הארצות להילחם מלחמה פעילה נגד תעמולת הלגיון: והנה פתאום נמצאתי לבדי במערכה למול ההסתדרות הציונית כולה לכל תפוצותיה".¹³ עד מהרה הסתבר לז'בוטינסקי שגם ברוסיה הפנו לו רוב העסקנים עורף וראו בו אויב. מנחם אוסישקין אמר לאמו: "את בנך צריך לתלות... הרגשתי את עצמי כתייר המסתכל בריקודי הוֹטנטוֹטים: אין מה להבין ולא כדאי להבין, פּהק ואל-תביט. אחדים מידידי (כן אמרו לי, אז או אחר-כן) חשבו כי 'סבלתי' מכל השנאה הזאת סביבי, ראו 'טרַגדיה' בדבר; שטות. גם לבוז את מתנגדי לא מהנסיון ההוא למדתי; עם החסרון הזה (אם חסרון הוא) כנראה נולדתי".¹⁴

כשכתב את האוטוביוגרפיה שלו, שכח ז'בוטינסקי איך הרגיש אז. לוויצמן הוא כתב חודש אחרי הפגישה: "ניתקתי באופן יסודי את היחסים עם חברינו.¹⁵ אני שרוי במצב של מרירות. אני חושש שכל עמלנו היה לשווא. כל ידידינו¹⁶ מאוד שבעי-רצון מן המצב הנוכחי, הם סבורים שכל מה שדרוש להגשמת הציונות הולך ונעשה, ואין כל מקום לדאגה. אחדים סבורים, כמו אוסישקין, שאין לעשות דבר. מובן שהושפעו מאוד משורת הכישלונות בחזית הרוסית ובדרדנלים.¹⁷ ועוד יותר מכך משפיעים המאורעות הפנימיים ברוסיה. שם נעשות בלי ספק הכנות מתוכננות לשחיטת יהודים, שהעולם טרם ראה כמותה,¹⁸ ושתתחיל ברגע שבו תתחיל האוכלוסייה לרטון. אבל מה שמתרחש בינתיים גרוע מכל שחיטה. אינך יכול לתאר לעצמך את ממדי ההגליות. קשה לדרוש מאנשים שיכעסו באופן רציני על הטורקים בגלל הדקירות הקלות שגרמו להתיישבותנו. כל מחשבה על עזרה, ולו עקיפה להמן¹⁹ נחשבת בעיניהם לבלתי נסבלת מעיקרה. הוי, כמה דרושים בזמן שכזה אנשים החיים מחוץ לאווירה הזאת והמסוגלים לשפוט ולשקול היטב דברים! רציתי להימנות עם אנשים אלה, ועדיין לא ויתרתי על מחשבה זו, אבל מי יודע אם אצליח בכך. ואפילו אצליח, מה יכולים לעשות שניים או שלושה אנשים, כאשר התנועה כולה משותקת בגלל חוסר כישרון ושביעות-רצון עצמית של מנהיגים אחדים, שרק השד יודע כיצד הם היו למנהיגים. מר-נפש אנוכי".²⁰

1. סיפור ימי. 2. ההנהלה הציונית. המלה Orghip שימשה כתובת להנהלה הציונית. הוא נוטריקון (ראשי תיבות) המבוסס על המלים הידיעות שבסעיף הראשון של "תוכנית באזל": Offentlich-rechtlich gesicherten Heimstatte in Palastina – בית מולדת בארץ-ישראל מובטח על-פי משפט פומבי. 3. ממשלת ארצות הברית הפעילה לחץ על טורקיה כדי שזו תחדל מלפגוע ביישוב היהודי בארץ ישראל. היא עשתה זאת הן באמצעות שגרירה בקושטא, הן על-ידי הפגנת כוח של אוניות מלחמה ששטו לאורך חופי סוריה, לבנון וארץ ישראל. נוסף לכך, ביקשה ממשלת גרמניה, באמצעות שגרירהּ בוושינגטון, להפעיל את השפעתה על ממשלת טורקיה. 4. במנשר מיום 14 באוגוסט 1914 הבטיח הדוכס הגדול ניקולאי ניקולאייביץ' (Nikolai Nikolaievich), המפקד העליון של הצבא הרוסי, לפולנים איחוד מחדש של ארצם ושלטון עצמי בחסותו של הצאר. 5. במקור: Home Rule בכתב קירילי. החל בשנות ה-80 של המאה ה-19 העלו ממשלות בריטניה הצעות חוק למתן שלטון עצמי באירלנד, אך הללו נדחו על-ידי בית הלורדים. בספטמבר 1914 אושר חוק בנידון זה ללא התנגדות. 6. בנק אנגלו-פלשתינה היה רשום באנגליה, לפיכך נחשב לנכס של ארץ אויב. 7. בנק צרפתי. 8. הנרי מורגנטאו האב, דיפלומט ואיש עסקים אמריקני ממוצא יהודי שהתפרסם בעיקר כשגריר ארה"ב בטורקיה במלחמת העולם הראשונה. בנו היה שר האוצר האמריקני בשנים 1945-1934 ונכדתו היא ההיסטוריונית האמריקנית המפורסמת ברברה טוכמן. 9. קונראד פון ואנגנהיים. 10. דוברי אספרנטו, שפה מתוכננת שנוצרה ב-1887 על-ידי אליעזר לודוויג זמנהוף שייעד אותה להפוך לשפתו השנייה של כל אדם בעולם לצד שפת האם שלו. 11. אריה לייב מוצקין, פובליציסט ומראשי התנועה הציונית. ב-1889 נמנה עם מייסדי האגודה המדעית הרוסית-יהודית. היה מתומכיו הראשונים של הרצל. ב-1915 ניהל את הלשכה הציונית בקופנהגן. 12. ארתור (מנחם) הַנְטְקֶה. יושב-ראש ההסתדרות הציונית בגרמניה וחבר ההנהלה הציונית. 13. סיפור ימי. 14. סיפור ימי. 15. חברי ההנהגה הציונית. 16. מנהיגים ציונים מרוסיה. 17. המתקפה הגרמנית-אוסטרית בגליציה שהחלה בראשית מאי 1915, הנחילה תבוסה קשה לצבא הרוסי. בחודשים פברואר מארס 1915, נכשל ניסיון בריטי להשתלט על מיצר הדרדנלים. 18. דוגמה נוספת לחזון השואה שליווה את ז'בוטינסקי כל חייו הבוגרים ואשר נמצא בליבה של תורת הביטחון שלו. 19. כך במקור באותיות קיריליות. הכוונה לרוסיה. סיוע למאמץ המלחמה של בריטניה היה בעקיפין עזרה לרוסיה. 20. מכון ז'בוטינסקי, אגרת 2612 תיק א – 1 – 2 / 5, אל חיים ויצמן מאת זאב ז'בוטינסקי, 10 ביולי 1915.