זעם הוא תמיד יועץ רע לניהול דיון משמעותי במציאות מורכבת. לכן, אינני זועם כאשר אני כותב דברים אלה אבל גם אינני חושש או נמנע מלומר על דבריו של מרגלית מה שיאה להם. דן מרגלית ¹ לוקה בשיפוטו הפוליטי-אסטרטגי מזה שנים לא מעטות, לקונה זו באה לביטוי גם בפוסט הנ"ל (הערה 1). ניסיון להביא למאה ה-21 שוב ושוב כמנתרה אוטומטית את לקחי החורבן הראשון והשני מפני כ-2500 שנים, מבלי לערוך את ההפרדה החיונית בין המציאות אז וכיום ובין מצבו של העם כקהילה בהתהוות אז וכיום - הוא ניסיון נפסד ולמעשה בלתי רלוונטי. אפשר שיש בתכונות העם היהודי אלמנטים ברי-השוואה או שימוש אבל באלה אין הוא עוסק. התמונה כולה מצטיירת לעינינו כ"שיפוט ביביסטי" וככזה הוא חסר ערך ומשמעות. תפקיד הממשלה הוא לנהל את העם והמדינה (רשות הביצוע בדמוקרטיה הישראלית). בכדי שתוכל לעשות כהלכה, חייבים להעניק לה מנדט ברור המגדיר את מרחב השליטה והסמכויות; לא ניתן להחזיק את החבל בשני קצותיו, לצפות שהממשלה תנהיג, אך להגביל את יכולותיה וסמכויותיה באמצעות מערכת כבלים משפטית חסרת רסן, נטולת אחריות שאינה כפופה לחוק המדינה ואינה שותפה לאחריות הביצוע. לפיכך, כאשר פוליטיקאים בפרוטה מבקשים להחליף שלטון - ולמעשה להדיחו - לאחר ימים או שבועות ספורים מבחירתו כדין, בברוטליות ובדרכי עקלתון נפתלות ומנוגדות לערך הדמוקרטי שביסוד מערכת השלטון בישראל - הבעיה אינה במגרשה של הממשלה, אלא במגרשם של המורדים בהסכמה הלאומית. חוקי המדינה הם צו מחייב לכל האזרחים ולכל מנגנוני הממשל ובית המשפט בכללם. העובדה שבית המשפט מבקש להחליט אחרת מבלי שקיבל לכך מנדט מהציבור - היא אנרכיה או מרד. במצב זה להטפות המוסר של מרגלית ודומיו אין ערך ממשי. במערכות ממשל נורמטיביות ותקינות קיימת חלוקת עבודה וסמכות בין רשויות הממשל הראשיות - מחוקקת, מבצעת, ושופטת ואלה מעוגנות בחקיקה. מתוך הסדר הראשי נגזרים סדרי-משנה מול רשויות משנה שחלקם מעוגנים בחוק ואחרים מעוגנים בתקנות שיסודן בחוקים קיימים. כך, למשל, הצבא, המשטרה ושירותי הביטחון הם זרוע של רשות הביצוע - הממשלה (למשל, הממשלה היא מפקדת הצבא והמשטרה על-פי חוק); החוק תקף כל עוד לא שונה ע"י הכנסת. השאלה אם מציאות זו נוחה לאזרחים כאלה או אחרים, אינה מעלה ואינה מורידה. בתקופה האחרונה, על-רקע האנרכיה שיצרו מתנגדי הרפורמה המשפטית, התעוררו שאלות חשובות ובצידן גם שאלות מתחכְמות באשר ליחסים בדמוקרטיה (הישראלית) בעיקר בין המערכת המחוקקת למערכת השופטת. ההתחכמות מכוונת ליצור מציאות אנטי-דמוקרטית, שבה מערכת המשפט יוצרת באמצעות מניפולציות פרשניות מצבים בהם פסיקה משפטית שקולה ואף גוברת על חקיקה מפורשת של המחוקק. נראה שדן מרגלית שותף לקבוצה הסבורה שאכן בית המשפט רשאי לשנות בדרך כזו חוקים של הכנסת, וכי בית המשפט, שאינו נבחר ע"י הציבור ואינו מחזיק חוקתית בזכות לחוקק חוקים, נוטל לו זכות זו באמצעות המניפולציות הנ"ל. אני אינני שותף לדעה זו. לטעמי, בדמוקרטיה יש רק גורם מחוקק אחד וגורם זה שהוא הפרלמנט אשר נבחר על-ידי הציבור הוא הפוסק האחרון במחלוקת חוקתית בהיותו בא-כוחו הישיר של הריבון. מהשקפה זו נגזרות גם מסקנות אחרות שלא כאן המקום לדון בהן. מכל מקום מסקנה חשובה אחת היא שיש להסדיר יחסים אלה בחוק כך שיהיו ידועים ומוכרים לכל, משום שלא ייתכן במדינה או ארגון המנהל קהילות רחבות של בני אדם מצב בו הארגון אינו מסוגל לקבל החלטות חלוטות בשאלות יסוד הנוגעות לחיין הקולקטיביים. הדרך היחידה בה יכול אזרח להיפטר מהסדר ההירארכי הממלכתי בדמוקרטיה נורמטיבית הוא ע"י ויתור על אזרחותו. סוגיה נוספת אליה מתייחס מרגלית, שוב בדרך מוזרה ושטחית לטעמי, היא שאלת הכנתו של הצבא למלחמה. שאלה זו קיבלה תהודה חזקה בימים האחרונים על-רקע הביקורת המושמעת נגד הפיקוד העליון של צה"ל ובראשו הרמטכ"ל, לנוכח מדיניותם המכילה כנגד סרבני שירות מסוגים שונים, על-רקע החלטתם של חיילי מילואים ביחידות אחדות של ח"א, מודיעין ועוד לסרב להתייצב לשירות בטענה שהם משרתים "בהתנדבות". אינני מתכוון לפתח כאן דיון מלא בסוגיה זו משום שעקרונית היא נגזרת של הסוגיה המתוארת בקטע הקודם. מדינה יוצאת למלחמה עם הצבא העומד לרשותה, משום שמלחמה איננה בחירה חופשית, אלא אם כן זו מלחמת ברירה או מכה מקדימה. בשני המקרים ההחלטה לכאורה היא החלטה חופשית של המדינה היוזמת, אולם זו טעות מחשבתית חמורה. שני הסוגים הם לפעמים כורח קיומי וכשהם כאלה דינם כדין מלחמה כפויה. על הכנת הצבא מופקד כאמור הפיקוד העליון של הצבא בראשות הרמטכ"ל. כל גורם המפריע להם לעשות את עבודתם באמונה חייב להיות מדווח לממשלה (המפקדת העליונה) וחייב להיות מטופל על ידם כאיום או הפרעה חמורה להכנת הצבא למלחמה. בשני המקרים נדרש טיפול בכל חומר הדין, ואם הפיקוד העליון אינו מסוגל לכך או אינו שלם עם זאת, עליו לעדכן את שר הביטחון והממשלה, ולהתפטר. העובדה שראשי הצבא וזרועות הביטחון עושים את עבודתם כהלכה אינה זקוקה לברכות מיוחדות - זה תפקידם. כשאינם עושים כך, זוהי פגיעה בביטחון הלאומי. כאשר אינם עושים כך ואינן מדווחים אמת לממונים עליהם, זו בגידה. ניסיונות ההפחדה שמפעילים ראשי המערכת הצבאית -ביטחונית על הציבור ועל הממשלה, היא על גבול המעילה באמון ולעיתים אפילו עובר גבול זה. הסיבה שבשלה מתרחש הדבר היא הקובעת את חומרתו. כאשר הפגיעה בהכנת הצבא למלחמה נובעת מאילוץ של "כוח עליון" זהו מצב בלתי נשלט, שגם בו יש תפקוד נכון טוב ותפקוד בלתי נכון או רע. כאשר הוא נובע מהחלטות אידאולוגיות של בעלי תפקידי-אמון בכירים - מדובר במעילה באמון, ובמקרים קיצוניים בחתרנות ובגידה. סרבנות שירות שמטרותיה פוליטיות, מתחילה תמיד במעילה באמון ועשויה להסתיים בבגידה - תמהיל המניעים יקבע זאת בסופה של בדיקה מדוקדקת של דפוסי ההתנהגות והשתלשלות האירועים. סרבנים מבחירה חופשית אך מסיבות פוליטיות, אינם צריכים להישאר בצבא. יש להדיחם ולשלול את דרגותיהם וזכויותיהם. (והייתי סבור שאפילו ראוי לפרסם את שמותיהם) מעילה באמון שתוצאותיה הן יציאה למלחמה בכוחות מוחלשים ובמורל ירוד וכתוצאה מכך נזקים ואבדות גדולים יותר, חייבת להיות עילה להדחתם בקלון מכל זיקה לעברם הצבאי. עליהם לדעת מראש שזאת תהיה המדיניות גם אם משמעות הדבר היא שהצבא יתפקד בהעדרם ביכולות מופחתות. זה איננו איום וזו אינה שאלה העומדת להכרעת בג"ץ. זו החלטה לאומית, עקרונית שיסודותיה צבאיים, קיומיים ומוסריים. לכן, תפקידם של מנהיגי מערכות הביטחון אינו להפעיל מולם תחנונים או שכנוע אידאולוגי. תפקידם לנהוג בהם על-פי החוק הצבאי למי שמועל באמון ובמשמעת ומסכן את הביטחון הלאומי!. מערכות שיקולים אלה חייבות לקחת בחשבון את האפשרות שהתגובה הרחבה ליד רכה מול סרבנים - אמיתיים או מדומים, מסוכנים אך גם מסוכנים פחות - עשויה להיות תנועת סרבנות רחבה יותר שתפרק עוד ועוד מערכות בכוחות הביטחון. אסור להגיע לשם! הריאקציות מתחילות בדיבורים אבל עד מהרה גולשות למעשים חסרי-אחריות ובהמשך לנתק אמוציונאלי, שהוא החמור ביותר ללכידות הלאומית. בין דברי ההבל שאומר מרגלית אפשר למצוא הדהוד לנבזות דבריהם של ברק וחבריו לתנועת האנרכיה: לא כל רוח פרצים, חוצפה, שחצנות וחוסר אחריות אישית או לאומית של אזרחים היא אחריותו האישית של ראש הממשלה או של מישהו משריו. אזרחי המדינה - מי שבתפקיד ציבורי ומי שהיה בתפקיד וגם מי שמעולם לא כיהן בתפקיד ציבורי אחראים למעשיהם ולדבריהם. ראש הממשלה איננו אחראי לסרבנות. הוא אומנם יזם את המהלכים לרפורמה משפטית אחרי המהפיכה המשפטית של ברק ששלטה בחיינו במידה גדלה והולכת ב-25 השנים האחרונות. הוא נבחר לעשות כן. אין חובה שהאופוזיציה תסכים עם הקואליציה בכל דבר ועניין. אפשר לדבר ולנסות להגיע להסדרים מהסדרים שונים. אי-אפשר להכריז מלחמת חורמה ומלחמת חרמות על 64 ח"כים של הקואליציה לפרק בשמה את המבנה המדינתי והחברתי במעשים שכל אחד גרוע מהם מקודמו, ו"לקשקש" בתקשורת שזו אחריותו של ראש הממשלה, מפני שאינו נכנע לאיומים ואינו צ=מוכן להתפטר ב"התנדבות"... הטיעון לפיו הממשלה אינה חוקית (כי דן מרגלית וחבריו אינם אוהדים אותה) הוא עורבא פרח. הממשלה כאמור אינה כפופה לבג"ץ ומעולם לא הייתה פשוט מפני שאין חוק כזה במדינת ישראל. הממשלה כפופה לחוק בדיוק כמו בג"ץ. אם יפסוק בג"ץ חד-צדדית החלטות שאינן נובעות מחקיקת הכנסת אלא מדעת חבריו והשקפותיהן האישיות, יהיו אלה פסיקות בלתי חוקיות שאין לציית להן. חוקי יסוד הוגדרו עוד בתקופת חקיקת חוק כבוד האדם וחירותו "כחוקה בהתהוות". קביעה זו התקבלה גם ע"י הכנסת, וכיום היא שקובעת את מעמדם של חוקי היסוד. חוקה איננה ברת-שינוי ע"י פסיקות בג"ץ אלא אך ורק ע"י חקיקה חוקתית שתחליף אותה - חוקה באישור העם, או חוק-יסוד חלופי שיחוקק ע"י הכנסת. ברור שיש לקונות בעבודת מערכות הממשל בישראל ויש לטפל בהן ופתור אותן בהקדם. רצוי לעשות זאת בהידברות שבתום לב, אולם באין הידברות ונדרשת הכרעה לאומית כוללת, הכרעה זו היא בסמכותה הבלעדית של הכנסת הנבחרת. רק כך אנו חיים מרצון בדמוקרטיה שמור הסמכות השלטונית בה הוא הריבון.