פרעות הומל (גומל בהגייה הרוסית, האמעל ביידיש) אירעו ב-29 לאוגוסט וב-2-1 בספטמבר 1903. אירועים אלה, בהם היהודים הפעילו לראשונה הגנה עצמית אקטיבית מזוינת היוו נקודת ציון בהתמודדות היהודית עם הפרעות ואף נקודת ציון משמעותית בתולדות הציונות ולמעשה היוו טריגר לעלייה לארץ לראשוני העלייה השנייה.
בראשית המאה ה-כ' הומל הייתה אחד ממרכזי המסחר והתעשיה הגדולים של "החבל הצפון-מערבי" של הקיסרות הרוסית. בשלהי המאה ה-י"ט מנתה אוכלוסייתה 47,289 איש, מתוכם 26,504 (כ-56%) יהודים. בקרב יהודי העיר הייתה שכבה כלכלית-חברתית גבוהה (תעשיינים, אינטליגנציה, בעלי מקצועות חופשיים), לצד שכבה גדולה של פועלים ובעלי מלאכה. היו בעיר שלל מוסדות חינוך יהודיים. בשנת 1898 היו בגומל 26 בתי כנסת, והיו חיים יהודיים מאורגנים, תוססים ורב-גוניים.
הרקע לפרעות הומל היו פרעות קישינב (19-21.4.1903) בהם נרצחו 49 יהודים, כ-600 נפצעו, מתוכם 92 קשה, ובאופן כללי האוכלוסייה היהודית התגלתה בחולשתה ובפאסיביות שלה לנוכח אלימות הפורעים. בעקבות פרעות קישינב נשמעו בקרב יהודי הקיסרות הרוסית קריאות להתארגנות להגנה עצמית למקרה של הישנות הפרעות ברחבי הקיסרות. כך שורת אנשי תרבות והוגים מאודסה (באותה עת), רובם היו מזוהים כציוניים (אם כי לא כולם), אחד-העם (אשר גינצברג), שמעון דובנוב, ח"נ ביאליק, י"ח רבניצקי, מרדכי בן-עמי, קראו להתארגנות להגנה עצמית. הם כתבו קול-קורא ליהודי הקיסרות הרוסית - "אחים! דם אחינו בקישינב זועק אלינו: קומו מעפר, הפסיקו לבכות ולהתפלל, הפסיקו להושיט את ידיכם לאויבינו... שידיכם תהיה לכם לעזר!". לדברי דובנוב, קול-קורא כלל מפורשות "... הקמת ארגון קבוע להגנה עצמית בכל קהילה" ונשלח ישירות לקהילות בהיותו ממוען לרבנים ואישי ציבור.
על הרקע הזה בהומל התארגנו קבוצות על בסיס פוליטי, בעיקר סביב "בונד" ו"פועלי ציון". בראשית מאי 1903 "בונד" הוציא קול-קורא (פרוקלמציה בלשון התקופה) ובו הצביע על נחיצות להתארגנות להגנה עצמית. במקביל לפעילי הקבוצות הסוציאליסטיות, בהתארגנות להגנה עצמית לקחו חלק פעיל גם נציגי האינטליגנציה הציונית ו/או הליברלית. כך דיווח קצין הז'נדרמריה קונאקוב -
"בראשית 1903, ובמיוחד לאחר הפוגרום בקישינב, הצטיידו יהודים רבים באקדחים ארוכי טווח. במשך כל הקיץ נצפו התכנסויות תכופות במקומות רבים... המנהיגים העיקריים במהלך הפוגרום בעיר גומל, על-פי המידע המודיעיני ... היו האנשים הבאים: נשמת הקונספירציה היה הרופא זלקינד, שבדירתו נראו התכנסויות תכופות. במהלך הפוגרום הוא עבר מקבוצה אחת לאחרת, עורר בהם השראה בנוכחותו וקרא להתנגדות. אחיה של אשתו הסטודנט גינזבורג; עוזר עורך הדין קלשניקוב והרופאים ברוק, חפץ והרב מטעם. במהלך הפוגרום, כל האנשים הללו הובילו בגלוי התקהלות של יהודים".
האירוע המכונה "פרעות הומל" (או פוגרום הומל) החל ביום שישי, 29.8.1903, כתגרה סתמית לכאורה. אם כי נראה כי התגרה לא הייתה סתמית לחלוטין אלא התבססה על הלכי רוח אגרסיביים שחיפשו עילה להתנגשות אלימה. כך תואר האירוע בדוח משטרתי - "במשך כשבועיים לפני ה-29 באוגוסט נפוצו ברחבי העיר שמועות על הפוגרום הקרב: היו דיבורים בפונדקים ובסדנאות הרכבת, הגיעו שמועות מנוצרים, מפועלים ומהאוכלוסייה הכפרית... ב-29 באוגוסט כבר חיפשו סיבה לתגרה בשוק. לקחו מסוחרים יהודים מצרכים ללא תשלום, חתכו וזרקו אבטיחים, היה ריב על מיכל דגל מלוח בשווי חמישה רובל. הכל הסתיים בצעקות: "הכו את היהודונים!", ו-"הורה!". פעולות כאלה היו לאות לתחילת הפוגרום... היהודים לא ברחו, אלא התנגדו". אלא שליהודים היה יתרון בכוח אדם ובארגון והתגרה לא התפתחה לפוגרום מעבר לאירוע הנקודתי. המשטרה עצרה כמה מעורבים בתגרה ועד מהרה שחררה אותם. כך תואר האירוע בעיתון היהודי "ווסחוד" -
"...תוך 20-15 דקות כבר היה השוק הומה אדם - 500-400 יהודים וכמאה איכרים. אלו התמזגו לים סואן אחד של אנשים שנלחמו בחירוף נפש בצרחות וקללות. אין ספק שהיהודים ניצחו במאבק הזה, הודות לעליונותם המספרית..."
.
תגובת היהודים לתגרה עוררה חוסר נחת בקרב חלקים מהאוכלוסייה הלא-יהודית. התפתח נרטיב שיהודים הם אלא האשמים בתגרה. יומיים לאחר התגרה, ביום א', 1.9.1903, גברה התסיסה בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית, איכרים שבאו מכפרי הסביבה וכן פועלי סדנאות הרכבת. מנגד, גם היהודים התארגנו על-מנת להגן על עצמם. עד מהרה התסיסה התפתחה לפוגרום של ממש בכמה מרחובותיה המרכזיים של גומל ובמהלכו נרצחו ונפצעו מספר יהודים ברמות פציעה שונות. קבוצות הגנה עצמית ניסו להשיב מלחמה, אולם הצבא ניצב מולם ובחלק מהמקומות לא אפשר לחימה אפקטיבית.
מעניינת עדותו של חיים קוקין, שוליית סנדלר בן 14 בעת האירוע, שנפצע ברגלו. וכך סיפר לכתב העת "ווסחוד" -
" ... החלטתי לרוץ "לשם" ולראות מה קורה... עמדתי שם יחד עם יהודים אחרים. אני רואה "שקצים" עם נבוטים מתרוצצים בכיכר קונאיה, זורקים אבנים... אני שומע בתים יהודיים נהרסים. וגם הבחורים שלנו זורקים עליהם אבנים ומפזרים אותם לכיוונים שונים. ופתאום... נעמדים חיילים ביניהם לביננו ולא נותנים ליהודים להתקרב. והחברה' שלנו דוחפים. ואז פתאום כולם נסוגו, ואני איתם. ואני מרגיש שפתאום הרגל שלי נרדמה, התנודדתי ונפלתי, ואז שמתי לב ששלולית אדומה זורמת מהמגף שלי. מה קרה אחר כך, איני יודע. התעוררתי בבית החולים". העיתון הסוציאל-דמוקרטי "איסקרה" (הניצוץ) תיאר את מה שאירע כך - "פאניקה אחזה בעיר. בכל מקום נשמעה זעקה כי בכיכר מתרחש טבח ושוד של חנויות יהודיות.
יחידת ההגנה העצמית התחלקה לשניים: חלק אחד הלך לרחוב... והשני לכיכר... ברחוב... ראו הפועלים פלוגת חיילים, ובהמשך ניתן היה לשמוע את שאון הפוגרום... פלוגת חיילים, שמאחורי גבה עשה המון הפורעים את מלאכתו באכזריות מדהימה... היחידה עשתה ניסיון לפרוץ את שרשרת החיילים. היה מחזה נוראי: החיילים דקרו בכידונים ללא הבחנה ובטירוף נוראי. במקום נפלו פועלים רבים שנפצעו קשה, וכן מספר חיילים. שרשרת החיילים בכל זאת נפרצה, והפועלים תקפו את הפורעים שהתפזרו לאחר מספר יריות. אותה סצנה קשה התרחשה בכיכר... שם נתקלו הפועלים בשרשרת של חיילים, שתחת חסותה השתוללה חבורת פורעים. כאן נורה מטח לעבר יחידת ההגנה העצמית ושישה פועלים נפלו. אחרים נאלצו לברוח..."
. לפי הדיווח ביחידת ההגנה העצמית היו כ-200 איש מאנשי ה"בונד", ובהמשך הצטרפו אליהם כ-100 איש נוספים מאנשי "פועלי-ציון".
מכאן משתקפת תמונת הכוחות שלקחו חלק בהגנה עצמית אקטיבית - רובם היו יהודים, חלקם בעלי זיקה ל"בונד" (ודרכה בעקיפין למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הכלל רוסית) וחלקם בעלי זיקה ל-"פועלי-ציון" ולחוגים ציוניים כלליים. מן הראוי לציין כי בתקופת התהוות זו של ראשית המאה ה-כ' השיוך הפוליטי היה נזיל והשתנה תכופות. נראה כי יחידות ההגנה העצמית היהודיות הצליחו להסתייע בכמה עשרות לא-יהודים, ככל הנראה בעלי זיקה למפלגות מהפכניות, אולם בניגוד לנרטיב של דיווח ב-"איסקרה" כאילו הפועלים התייצבו לימין היהודים, מדיווחי המשטרה כמו גם מזיכרונות בני התקופה (וכן ברטרוספקטיבה) עולה כי בין הפורעים היו גם פועלים רבים ולא רק איכרים נבערים מוסתים מכפרי הסביבה.
בראש קבוצת הגנה העצמית בעלת הזיקה ל-"פועלי ציון" עמד יחזקאל חנקין, שהיה בן 22 בעת האירוע. חנקין, שעבד כצבעי שלטים, ארגן קבוצה של כמה עשרות יהודים בעלי יכולות גופניות - משורות קצבים, עגלונים, סבלים, פועלי בניין, וכו' - והכשיר אותם להתנגדות בסיסית בנשק קר, בכלי עבודה שניתן היה להשתמש בהם כנשק קר וכן באקדחים שהושגו במימון בעלי ממון מקרב יהודי הומל שתרמו מכספם למטרה זו, מה שמחליש את ההיבט המעמדי בהקשר לארגון ההגנה העצמית. חנקין פעל לארגן ולהכשיר את אנשי ההגנה העצמית ואף להשיג ידיעות מודיעיניות בדבר מועד הפוגרום. בהתנגשות עם החיילים נהרג אחד מפעילים שהיו תחת פיקודו וחנקין עצמו נפצע, וכיוון שהרשויות ביקשו לעצרו ולהעמידו לדין ברח תחילה לקייב, משם לאודסה, ממנה הגיע לאיסטנבול ומשם עלה לארץ-ישראל והיה, יחד עם בת זוג שלו חיה שרה (לבית בלומין) שאף היא הייתה פעילה ב-"פועלי ציון" ובהגנה עצמית בהומל, וכן מספר מצומצם של פעילי הגנה עצמית מהומל מראשוני העלייה השנייה, ובארץ היה מייסדי "בר-גיורא" ו-"השומר".
תוצאות הפרעות היו עשרה יהודים הרוגים (האנציקלופדיה היהודית בת התקופה מונה את שמותיהם - אליהו אברמן (חייט), פייבוש הלפרין (בן 24, סוחר), זלמן קגנסקי (בן 20, בן יחיד), מרדכי קגנסקי, ברוך פטיצקי (בן 25), בער לייקין (בן 45), מאיר דוידוב, זלמן כהן, חיים פיאצ'צקי, בער כבש), 15 פצועים קשה ועוד 120 פצועים קל. מספר ההרוגים והפצועים מקרב הלא-יהודים היה דומה. נהרסו במידה כזו או אחרת מאות בתים וחנויות שהיו שייכים ליהודים. ב-3 בספטמבר, למחרת תום הפוגרום, כינס מושל מחוז מוהילב את נציגי קהילת יהודי הומל. הוא האשים את היהודים בפרעות.
כל העצורים - יהודים ולא-יהודים כאחד - שוחררו, אך מאחר שהעיתונות המשיכה לדון באירועי הומל, החליטו השלטונות לארגן משפט פומבי כשהטענה העיקרית הייתה שיהודים ביצעו "פוגרום רוסי" (כלומר פרעות נגד האוכלוסייה הלא-יהודית). על ספסל הנאשמים מצאו את עצמם 36 יהודים ו-44 לא-יהודים. המשפט, שהתקיים בסתיו 1904 - חורף 1905, עורר עניין רב בקיסרות הרוסית ובעולם כולו כיוון שהרשויות אפשרו את סיקורו במגוון אמצעי התקשורת. ב-26 בינואר 1905 נקבע פסק הדין: 13 מהנאשמים היהודים זוכו, 13 הורשעו - נשללו מהם זכויות והטבות מיוחדות והושת עליהם מאסר של חמישה חודשים ועשרה ימים, ואילו שאר הנאשמים היהודים קיבלו עונשים קלים יותר. הנאשמים הלא-יהודים קיבלו עונשים הזהים לאלה של היהודים שהורשעו.
עבור היהודים פרעות הומל סימנו את האפשרות המעשית להתגוננות עצמית אקטיבית לנוכח הפרעות. בתוצאותיהם היה משום הצבעה על אפקטיביות מסוימת של הגנה עצמית אקטיבית בהקטנת היקפי הנפגעים היהודים והגדלת הנפגעים בקרב הפורעים הלא-יהודים, אולם נראה כי עיקר העניין היה זקיפת הקומה הלאומית ותחושת החזרת הכבוד הלאומי שנפגעו באופן קשה בעקבות פרעות קישינב ותוצאותיהם. כך למשל אנשי "פועלי ציון" במינסק הוצאו קול-קורא (פרוקלמציה) לפיה -
"רבים מן היהודים בהומל... מצאתם הרעה כשנשק בידם. בהומל לא ניתנו כצאן לטבח".
ואילו רוזה כהן, פעילה בהגנה העצמית בהומל מטעם "פועלי ציון" (ואמו של רה"מ
יצחק רבין) תיארה בזיכרונותיה את מפעל ההגנה העצמית בהומל באופן הבא -
"הומל הייתה העיר הראשונה... שארגנה בתוכה את ה'הגנה העצמית' הידועה, שהגנה על כבודו של עם ישראל עם נשק ביד".
וכדבריו של זאב ז'בוטינסקי בהקדמתו לשירי ביאליק -
"החרפה של קישינוב הייתה החרפה האחרונה. [אחר כך] אירע מעשה הומל. ... הצער היהודי חזר והיה אכזרי מלפני כן - אבל החרפה לא חזרה".