היצר והגשר
אפתח בשאלה: לְמה צריך יותר סיעתא דשמיא - לעניינים גשמיים, למשל בריאות, ביטחון, פרנסה, או לעניינים רוחניים - אמונה, קיום מצוות ויראת שמיים? הַרשו לי לנחש שהתשובה תהיה, במידה רבה של היגיון, לעניינים גשמיים. בהתמודדות חומרית עם סוגיות בריאותיות, ביטחוניות וכלכליות, כמו גם עם בעיות דיור או שידוכים, אנו חשים היטב על בשרינו את הקושי הפיזי, המוחשי, היומיומי, המלווה אותנו על כל צעד ושעל, ומתוך הקושי, כשהדברים נראים
לא בשליטתנו, אנו משוועים לעזרת השם יתברך.
לעומת זאת עניינים רוחניים יש בהם מרכיב אמוני מופשט, ומרכיב רגשי של יראת שמים המובילים לקיום המצוות, תחום שכולו, לכאורה, נתון
לבחירתנו החופשית ואנו מרגישים בעלי הבית עליו, כשנושא קיום המצוות הוא
בשליטתנו המוחלטת. ואכן, חז"ל הצביעו על כך
ש"הכל בידי שמיים" כשהכוונה לעניינים גשמיים - "חוץ מיראת שמיים", אשר נתונה כאמור לבחירתנו החופשית.
האומנם?! אולי תרימו גבה, אבל יש לי הפתעה בשבילכם. אני סבורה, תוך הסתמכות על מקורותינו הקדושים, כי
ביראת שמיים צריך הרבה יותר סיעתא דשמייא מאשר בעניינים חומריים. תשאלו, מניין לי? ההוכחה נעוצה כבר בפתיחת פרשתנו.
פרשת
כי תצא פותחת בפסוק "כי תצא למלחמה על אויביך,
וּנתנוֹ ה' אלקיך בידך". כפי שמסבירים בתורת המוסר וּבחסידוּת, מי הוא האויב המכריע, האולטימטיבי בה"א הידיעה של כל אדם כל הזמן? נכון,
היצר הרע! ואולי מכאן הפנייה בלשון יחיד לכל אדם, לכל אחד ואחת מאיתנו במלחמתנו המתמדת נגד האויב הרוחני המר. שימו לב, במלחמת היצר, אתה
רק צריך לעשות צעד ראשון ולצאת.
ומי עושה את כל המלחמה עבורך? הקב"ה בכבודו וּבעצמו! השם יתברך הוא הלוחם עבורך והוא המנחיל לך את הניצחון. אחרי שיצאת לזירת ההתמודדות עם היצר, כשלב ראשון במלחמה נגדו,
ה' מבצע את שני השלבים המכריעים הבאים - מהמלחמה עד הניצחון הסופי. המלחמה אומנם אינה נזכרת מפורשות, אך משתמעת מהניצחון "וּנתנו ה' ..בידך". אולי משום שהצעד הראשון בקיום המצווה הוא הקשה ביותר, אך משעברנו את המשוּכה ועשינו אותו, אנו זוכים לשפע של סיעתא דשמיא, כך שהניצחון מגיע ביעף. איזה כיף!
הרצון, ההחלטה והצעד הראשון בביצוע המצווה הוא כולו שלך, והוא משקף את הבחירה החופשית שניתנה לך, למשל אתה קם ויוצא לתפילה בבית הכנסת, או את יוצאת לעשות מעשה חסד, והקב"ה מרעיף עליכם שפע של כוחות שלא להיכנע לפיתויי היצר ולבצע את המצווה במיטבה.
כך גם אמרו חז"ל במלחמת היצר: הקב"ה מכריז קבל עם ועֵדה "פִתחוּ לי פתח כפִתחוֹ של מחט, ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם". אתם שומעים טוב? אתם ביראת שמים עושים צעד קטן בלבד - אתם רק צריכים לפתוח סדק קטן, ומי עושה את כל המלאכה עבורכם? כן, הקב"ה.
הכל בידי שמים
ראינו את החלוקה העקרונית המסורתית לשני חלקים, של אימרת חז"ל
"הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים", כדי לְבַדֵּל ביניהם מבחינה מהותית בסוגיית השליטה כאשר החלק הראשון מדבר על הנושאים הגשמיים, הנתונים כולם בשליטת הבורא, והחלק השני מדבר על יראת שמיים שהיא בשליטתנו. אולם מעֵבר לסוגיה העקרונית עולה כאןֲ שאלת
המינוֻן כפי שהצגתי אותה בפתיחת המאמר. מסתבר שהמינון של עזרת השם הוא פונקציה של
מהות העבודה ועֶרכה, ובהתאם לכך דרגת הקושי שלה.
מידת הסיוע האלוקי ורמתה נמדדות ביחס לכך. לכן נראה לי שאפשר גם לראות את כל האימרה כשהיא דנה במהות יראת שמיים בלבד. בדומה לפתיח, בפרשתנו האימרה מצביעה על כך, שדווקא ביראת שמיים
הכל, כל העבודה הקשה מתבצעת על-ידי הקב"ה. אנחנו עושים רק את הצעד הראשון "החוץֶ", במקביל ל"כי תצא", הפותח את הפרשה ונושא את שמה. זאת משום שיראת שמים זו העבודה הקשה ביותר, במהותה לאין ערוך קשה יותר מהעבודה הפיזית. ולכן עיקר עבודת ה', והחלק המכריע שבה, הקב"ה מבצע עבורנו.
ומה לגבי העבודה החומרית? כאן דרושה מירב ההשתדלות של האדם, על-פי
דרגתו, והקב"ה רק נותן את החותמת, את הגמר, מה שניתן אולי לקרוא, על-פי הלכות שבת, "המכה בפטיסט". רוצים הוכחה? קַבלו, לדעתי, את הפסוק הנפלא במזמור התהילים "אם ה'
לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". אנו רואים אפוא בפסוק, שיש בונים ויש עמל, וכן לגבי השומרים: 'אם ה' לא ישמור עיר, שוא שקַד שומר". השומר מתמיד במשמרתו כלומר את עיקר העבודה הפיזית והגשמית מבצע האדם. ה' רק נותן כאמור רק את הגמר. פסוק נפלא זה דומני משמש מודל לגישה כלפי סיעתא דשמיא בנושאים גשמיים. אכן ראיתם כמה בניינים תקועים עקב קשיים תקציביים ופשיטת רגל, תופעה שהפכה כבר לנוף מוּכר. כי ה' לא נתן את ה'חותמת' הסופית הדרושה.
לסיכום: "שוויתי ה' לנגדי תמיד" וּ"בכל דרכיך דעהו" בגשמיות וברוחניות, כדברי משורר התהילים ובנו החכם מכל אדם. אולם בניגוד לדיעה הרווחת המודל הגשמי הוא, על-פי הפסוק בתהילים "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו..." הוא: מירב השתדלות האדם, בחותמת של סיוע אלוקי.
וביראת שמים, המודל הוא צעד ראשון לאדם - על-פי מילות המפתח "כי תצא", "חוץ" ו"קוף המחט" - במירב הסיוע האלוקי (מלחמה עד הניצחון הסופי, הכל בידי שמיים, פתח של אולם). מדוע? משום שהנושאים הגשמיים הם אירעיים, זמניים וארציים, לצורכי קיום בלבד, ולכן מעבר למאמץ פיזי או טכני, לא נדרש מהם מאמץ עליון (תרתי משמע). לעומת זאת יראת שמיים, כפי שראינו, היא בעלת ערך נצחי שלא יסולא בפז, המייקר מאוד את העבודה עליה ואת המאמץ האישי להשיגה. ולכן מעניין שהפרשה פותחת במלחמת היצר, ומסתיימת בהשמדתו בדמות עמלק.
מדרש השבוע - השבת אבידה
איך זה שאדם שאיבד תרנגולים קיבל עדר עיזים? שמעו סיפור: פעם אחת עבר אדם על פתח ביתו של התנא רבי חנינא בן דוסא, ושכח שם תרנגולים. מצאה אותם אשתו של התנא. אמר לה רבי חנינא שלא לאכול מהביצים שהן לא שלהם. עם הזמן התרבו מאוד האפרוחים שבקעו מהביצים, עד שמשק התרנגולים התעצם מאוד ובני הזוג לא עמדו במעמסת הטיפול בהם.
מה עשה רבי חנינא? מכר אותם וקנה תמורתם עיזים. יום אחד עבר האיש, שאיבד את, ליד ביתו של רבי חנינא, ונזכר ששכח כאן את שללו. אולם להפתעתו הרבה, במקום כמה בעלי כרבולות שהשאיר, קיבל עדר עיזים. הכל בזכות מצוות השבת אבידה פלוס שקיים הצדיק בנאמנות ובעקביות רבה.
מילת השבוע
זוכרים את הוורט שלי
אופטי-קה - מבט. אמוני חיובי. בעקבות כך קַבלו את החידוש של ב.ו. פרקטי-קה - עשייה חיובית בהשראת האמונה.