חמישים השנים שחלפו מאז מלחמת יום הכיפורים, עשויים להעניק פרספקטיבה חדה לדמותה ההירואית של אשת הברזל גולדה מאיר, שהצילה בעוז רוחה ובתבונתה את העם היושב בציון מקטסטרופה היסטורית, אולי אפילו מחורבן הבית השלישי, מקבורת חמור של הפרויקט הישראלי קצר הימים. עם זאת, אין להתעלם ממחירו של הניצחון הגדול, שהובילה בנחישות ובעיקשות ראשת הממשלה דאז גולדה מאיר: 2,656 לוחמים ממיטב הנוער והמילואימניקים שנפלו, ועוד 7,251 חיילים וחיילות שנפצעו בגוף ונפש, ועוד 294 גיבורים שנפלו בשבי האויב, ורבים מהם נשברו תחת מגף עינויי התופת וחזרו שבורי נפש. הנתונים המצמיתים הללו, שאין אחריהם שום נחמה, הם שעמדו בעיקר מול מטחי הביקורת מימין ומשמאל שנורו לעבר גולדה. אבל במבחן התוצאה, הייתה זו גולדה שהתעשתה ראשונה מול הרפיסות המדהימה ואובדן העשתונות שפקדו את כל אותם גנרלים יהירים, שיכורי ניצחון מלחמת ששת הימים, שהפעם נתפסו לבושתם 'עם המכנסיים למטה'. הניצחון שהנחילה לנו גולדה עולה על כל דימיון. אין בתולדות העמים בני זמננו ניצחון מוחץ של הפיכת הקערה על פיה: הכוחות הישראלים השחוקים צי הבלימה, הפכו את התמונה המדכאת וחצו את התעלה, עד שנבלמו מחמת התערבות זרה, בפאתי הק"מ ה-101 מקהיר וכמטחווי קשת מדמשק, תוך איום ממשי על שתי הבירות שהכריזו עלינו מלחמת השמד. אבל הפוסט-טראומה שהנחילה המלחמה לישראלים, העמידה בצל, שלא בצדק, את תרומתה של גולדה לניצחון האדיר. בימין ובשמאל קמו לה יריבים שתיארו אותה כאישה ארוגנטית, דוגמטית, שטחית וחד ממדית שראתה הכל בשחור-לבן. ובין כך ובין כך, נגזל מן אישה היחידה שכיהנה בראש ממשלת ישראל (5 שנים), כבודה האבוד. עד שקמו הבמאי הישראלי גיא נתיב, זוכה האוסקר שיושב בשנים האחרונות בלוס אנג'לס, יחד עם חברת הפקה בריטית והשחקנית הראשית הלן מירן, המגלמת את דמותה של גולדה - ועשו צדק היסטורי עם גולדה. סרטם מתאר בצבעים חדים כיצד האישה מוקפת הגברים הקשוחים בעלי האגו המנופח, הצליחה להתמודד מול מבוכת הגברים אובדי העשתונות, ולהובילם חרף נקודת המוצא הנחותה, אל הניצחון החד-משמעי.

מחניק את הגרון

אפילו על הדמות הביטחונית הכי נערצת, משה דיין, שקרס נפשית ובא לבשר בפנים נפולות למטכ"ל בתל אביב על תבוסה מוחצת, על חורבן בית שלישי, על ש"כבר איבדנו את הצפון" - הצליחה אשת הברזל להשתלט, לרסן את תחושת האובדן שאפפה אותו, ולשלוח אותו הביתה "לשטוף את הפנים". השבוע, כמעט במקרה, הזדמן לי לראות את סרטו המרטיט של גיא נתיב 'גולדה', שהופך להיות שובר הקופות העונתי, ושעושה חסד של אמת (תרתי משמע) עם דמותה המיתולוגית אך שנויה במחלוקת של גולדה. היה זה כשליוויתי שניים מנכדי הקטינים לאחד מסרטי הנינג'ה המצויירים. מצאתי עצמי מול שעתים פנויות, שהפכו בחשכת אולם הקולנוע לתזכורת מטלטלת, שראשיתה בחששות ממשיים לחורבן הבית מול שטף חיילי האויב בדרום ובצפון, ואחריתם ניצחון מזהיר שכבר נלמד בהערכה עד הערצה, באקדמיות הצבאיות בעולם. הסרט סוקר ב-100 דקות מרגשות את 3 השבועות עד להפסקת האש, אך נפתח במעמד מאוחר הרבה יותר, של הופעתה בפני ועדת אגרנט (שניקתה אותה מכל אשמה). משם חוזר הסרט אל ערב יום הכיפורים, ה-5 באוקטובר 1973. גולדה חוזרת ארצה משליחות לאומית ונחשפת למידע שמוסר לה ראש המוסד צבי זמיר, על התארגנות עויינת של המצרים והסורים. הסרט משחזר בכישרון את התנהלותה האמיצה והקשיחה בכל 19 הימים העקובים מדם, בהם נפלו מיטב השיריונאים והטייסים, החי"ר'ניקים והתותחנים, ושאר החיילים שבחזיתות המדממות, ומסתיים בפתיחת השיחות הישירות בין הרמטכ"ל דוד אלעזר לרמטכ"ל המצרי גמאסי, בק"מ ה-101 מקהיר. לאורך כל הסרט שמחניק את הגרון ולופת את המעיים, מופיעה הלן מירן בדמות גולדה האנושית, החזקה, שמתייסרת בתוך תוכה לנוכח האבידות הנוראות והתבוסות הקשות לאורך קווי 67', אך שומרת למען עתיד האומה על פאסון קר מזג, ומצליחה להחזיק מעמד מול האימה ולהפוך את הלימון ללימונדה. אחד מגיבורי הסרט הוא שר החוץ האמריקני, הנרי קיסינג'ר, שידידותו עם גולדה מאלצת אותו לשתות עימה 'בורשט' אוקראיני מעשה ידיה, ולהיענות כמעט לכל גחמותיה. כשהוא מנסה להדוף את טענותיה שארה"ב מחויבת לישראל מפני שנענתה לבקשתו ונמנעה ממתקפת נגד מקדימה, מסביר לה קיסינג'ר, שהגיע במיוחד מוושינגטון לדירתה התל אביבית, שהוא קודם כל אזרח אמריקני, ואח"כ שר החוץ, ואח"כ גם יהודי. היא קורצת לו ומזכירה שבעברית קוראים מימין לשמאל ולכן עליו לראות עצמו קודם כל יהודי, אחר כך שר החוץ ולבסוף אזרח אמריקני. הסרט גם מטיל אור בהיר על פני דמויות נוספות שהתנהלו בצילה של ראשת הממשלה גולדה, כמו למשל עוזרתה האישית לו קדר, שהייתה שותפת סוד יחידה לחוליים הרעים של הבוסית. גם הסיגריה הנצחית מכככבת. וגם, כמובן, נשיא מצרים סאדאת שהופך מאויב לאוהב, שנהנה בצחוקו המתגלגל מן ההומור של 'הגברת הזקנה' שהגיעה לפגוש אותו בירושלים. ואיך אפשר בלי יום כיפור? אקורד הסיום של הסרט הם נעימתו המרטיטה של ליאונרד כהן, 'מי באש', על-פי הפיוט המרגש מתפילת הימים הנוראים 'ונתנה תוקף'. בקיצור, רוצו לראות את ה-Iron Woman שהצילה את ישראל. גולדה.