ליבי ליבי על כבוד שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון. ליבי ליבי על שבין רגע הפכו מגיני הדמוקרטיה, מאללי הוד קדושת רוממותם של השופטים, למפיצי רעלנים ארסיים. ליבי ליבי על כת רודפי השופטים העזים לחרוג מהשורה, על תוקפיו של השופט אשר קולה שהעז לחשוב עצמאית, על הרכב משפט ראש הממשלה בנימין נתניהו, השופטים רבקה פרידמן-פלדמן, משה בר-עם ועודד שחם שהעזו לחשוב עצמונית, והשופט משה דרורי שנבחר לעמוד בראש הוועדה החשובה לחקר רמיסת זכויות האזרח בפרשת פגסוס. במשך כל השנים השופטים העליונים כמו כל שופטי ישראל ראויים היו לכבוד וליקר בדין ולא רק בזכות. היחס אליהם כאז כן היום הוא יחס של כבוד כי כך יש להתנהג לכל נושא משרה ובהם גם אל השופטים. אלא שבשנים האחרונות הועם זוהרו של בית משפט העליון ובקרב חלק מהעם גילו לתדהמתם האנשים האחרים כי גם לשופטים יש תפיסות עולם, אידאולוגיה, אמונות וערכים. שגם השופטים הם, שומו שמיים והאזיני ארץ, בני אדם, ממש אנשים שאפילו מחטטים באף רחמנא ליצלן. וכך אל מול התגלית הדרמטית והמרעישה, התבצר החלק השני הסבור כי מדובר בבני אלים שנולדו מהצלע האלוקית וכי מעמדם הינו בין בני מלאכים לבני האלים, לא פחות. החבורה היושבת במבצר הדמוקרטיה, במגדל השן, הרחק מקול ההמון הפשוט, בראה לעצמה עולם בלי תוהו, בלי בוהו, עולם של קול אחד, של מחשבה אחת, של דרך אחת, אפילו של הרהור אחד. כל מי שההין לסטות מהשורה הובל אחר כבוד על-ידי נושאי הכלים מלחכי הפינכה אל תהומות הנשייה, אל המוקד בכיכר העיר, והרצים ובהם כתבי הפלסתר והשנאה יצאו דחופים. ליבי ליבי על כבוד השופט העליון יוסף אלרון אשר העז להעלות מחשבות, הרהורים, אשר העז להציע עצמו כמועמד לנשיאות בית המשפט העליון אשר כידוע עובר בירושה בין חברי המשפחה עטויי הגלימה. מלחמת הרשע שהכריזו עליו חלק מחבריו בבית המשפט העליון לא הייתה מביישת גילדות של רוע ידועות לשמצה. תועמלנים וכתבי חצר יצאו בהצהרות מכפישות, מאיימות, מקטינות, מכווצות, מבקשים לבצע בכבוד השופט העליון סיכול ממוקד ווידוא הריגה, מטאפורי כמובן. הבוז שיצא מפיהם הקפוץ, הארס שאיים להתפקע משרירי המצח, ההשמצה העטופה ב"פרשנות משפטית", כאילו מדובר באדם קטן ונקמן, מונע על-ידי שנאה, כבוד ואגו, לא הצליחה. מגיני הדמוקרטיה ובית המשפט ירו ללא רחם בליסטראות של חרפה כנגד השופט העליון שהעז. אל מול לוחמי הגרילה כנגד העזת השופט, ביזויו, השפלתו ובריאת מציאות מדומה, לא יצאה כל הודעת גינוי. לא מהנשיאה, לא מהנשיאים לשעבר, לא מהמשנים לשעבר, לא מארגוני היועמשי"ם לשעבר, לא מפרקליטי המדינה לשעבר, לא מלשכת עורכי הדין, לא מהדיקנים בפקולטות למשפטים, לא מנשיאי האוניברסיטאות, לא משרי המשפטים לשעבר. דממה. והדממה הזו היא על ראשם, לעד תיכון כאות קין על מצחם, כבודו של שופט בית המשפט העליון נרמס בראש חוצות ואין נאומי הגנה, אין נאומי דאגה מהרס הדמוקרטיה, אין זעזוע עמוק בפנים חמורות סבר, יש שתיקה המספרת את הטרגדיה שחוותה מערכת המשפט בעשורים האחרונים אשר בעיני רבים נדמית כמערכת משפח. ליבי ליבי עליך, כבוד השופט העליון, הלא ידעת כי תוקע אל עמוד הקלון על-ידי חלק מחבריך, חברי התועמלנים המתחזים לעיתונאים. איך העזת אדוני, הרי מיומך הראשון ראו בך נטע זר, סרח עודף, לא משלנו, בעל מזג לא מתאים. איך העזת לחשוף את קלונם ברבים ולהזכיר לכולנו שלא מלאכים, לא שרפים, לא קדושי עליון יושבים על המדוכה, כי אם בני אדם עם יצרים ואגו, בעיקר עם הכתר על ראשם: "אתה בחרתנו ורק אותנו". האם יש עוד המבקש לשאול, לשם מה חייבים את הרפורמה המשפטית?