תא"ל (מיל׳) אמיר אביבי ייסד את תנועת "הביטחוניסטים" ועומד בראשה. בניגוד לרבים מבכירי צה"ל ומערכת הביטחון הוא בעל דעות לאומיות שנמצאות ביסוד דבריו בספר. לא נשוב אחור הוא ניסיון נועז ביותר להציע מרשם לשרידותנו במערכה רב-דורית ורב-זירתית בסביבה עוינת, והעזת אביבי לקפוץ אל המים הסוערים מאפיינת אותו. בספרו סוקר אביבי את האיומים על מדינת ישראל, ומעריך את התפתחותם ואת הצעדים לסכלם. ספרו נכתב בהתבסס על הערכת מצב אסטרטגית מקיפה מאוד, שגיבשו בכירי תנועת "הביטחוניסטים". חיזוי מדיני-אסטרטגי מסובך ביותר כיוון שככל חיזוי, הוא מתבסס על משתנים רבים ושינוי קל באחד, או בכמה מהם, יכול להניב תחזיות שונות לחלוטין, בעיקר לאורך זמן. עובדה, רוב התחזיות הידועות בארץ ובעולם גם בביטחון לאומי קרסו. עיינו, לדוגמה, בערכים מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים וקריסת ברית-המועצות. "... אין לנו אופציה לשוב לאחור", פותח אביבי את ספרו - "חייבים לנהל דיון עמוק ורציני על התנאים הנדרשים להבטחת קיומנו הנצחי בארצנו, בידיעה שאיננו יודעים מה הם האתגרים המחכים לנו בעתיד הרחוק, ושגם העתיד הקרוב לוט בערפל..." (עמ׳ 20). לדעת אביבי, על חיזוי העתיד שוררת אי-ודאות והוא אינו חושש ממנה. בעקבות קביעת קארל פון קלאוזביץ, שהמלחמה היא ממלכת אי-הוודאות, הוא טוען, שאי-ודאות היא ממלכת ההזדמנויות, ומעיד על עצמו שהוא אוהב אי-ודאות ופורח בסביבתה (עמ׳ 19). אביבי אינו מחדש בתיאור האתגרים העומדים בפני מדינת ישראל - המערכה על ארץ-ישראל; המערכה האירנית האזורית; המערכה נגד הדה-לגיטימציה והאנטישמיות, שמסכנות את העם היהודי ואת מדינת ישראל; והמערכה הישראלית הפנימית (עמ׳ 18-16). לדעתי, החידוש, והייחוד של אביבי הוא בדגש ששם על המערכה על התודעה. זה מתחיל בחוויה משירותו כמג"ד סדיר בהנדסה קרבית, כשגילה שכמחצית מחייליו לא ביקרו בירושלים, ורק רבע מהם היו בכותל המערבי. תשומת-לבו החלה להתמקד בצדקת הדרך, והוא בירר זאת עם חיילים ועם מפקדים שפגש. "התמונה... לא הייתה מעודדת. דורות על דורות של צעירים ישראלים אינם מודעים לעובדות בסיסיות ביותר בנוגע לציונות, לעם ישראל ולמדינת ישראל. האתוס שלהם לוקה בחסר, וקיים רִיק אדיר שקיומו אינו מעניק לישראלי הצעיר את התשובה לשאלה: על מה בעצם, הוא נלחם" (עמ׳ 12-11). לפני לימודיו במכללה לביטחון לאומי קיבל מטלה - להגדיר, לאור ערמת ספרים שקיבל לקריאה, מהו ביטחון לאומי. אביבי קבע בסיכומו שהכוח החזק ביותר בעולם, כוח שאין שני לו, הוא כוח הרצון. חיבורו נפסל על-ידי מדריכיו. למרות זאת, הוא קובע: "כוח הרצון הוא רק אחד משני מרכיבים של רוח בלתי ניתנת לעצירה. המרכיב השני, זה שמתדלק את כוח הרצון, הוא צדקת הדרך. צדקת הדרך חייבת להיות מוחלטת וכך גם הרצון יהיה שלם. יחד הם מייצרים פעולה ומציאות" (עמ' 12). זאת ועוד: "בישראל ובעם היהודי קיים כיום חסך משמעותי בכוח רצון, ברוח ובאמונה בצדקת הדרך. הפגיעה בכוח הרצון אינה מאפשרת להביא לידי ביטוי את העוצמות החומריות שלנו... הצרות שפוקדות אותנו בארץ ובעולם - התבוללות פיזית ותרבותית, התרחקות של יהודים מישראל, ויכוחים פנימיים קשים, נסיגה לאחור בהנחלת האתוס הציוני במערכת החינוך - הכל קשור לעוצמתנו הרוחנית, לא החומרית. באופן מדהים לרוח אין שום ביטוי בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. וזו בדיוק הנקודה שהטרידה אותי כל כך בשירותי הצבאי" (עמ׳ 14). ראוי לציין. כי למדינת ישראל אין תפיסת ביטחון לאומי, ונוהגים לצטט כללים שכתב, לכאורה, דוד בן-גוריון: הרתעה, התרעה, הכרעה והעברת המלחמה אל שטח האויב. לכך נוספו בשנים האחרונות הגנה והשפעה. זה כנראה ניסוח מעולה שמתחלק - כמו כל דבר טוב בצבא - לשלושה חלקים, אך אינו תפיסת ביטחון לאומי; אך חמור מכך: בו-גוריון לא כתב/הגדיר/אמר זאת. מלחמה וביטחון לאומי הנם ערכים מורכבים, ואין לדרגה הצבאית של מי שמתבטא בעניינם רבותא - גם לדעת תא"ל אביבי - ויעידו על כך הטעויות הרבות של בכירי הביטחון בהערכותיהם בעשורים האחרונים (עמ׳ 15). אביבי מזהה כמה שחקנים במערכותינו: אנחנו והעם היהודי, אירן, חיזבאללה, חמאס והמעצמות, ומפרט מאוד את האיומים ואת הצעדים לסכלם. לשיטתו, כפי שאמר בן-גוריון, "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים" (עמ' 16).

"אז אמר השטן"

"המזימה לפגוע בתחושת צדקת דרכנו וההצלחה לעשות זאת היא זו שמסבירה כיום את כל אתגרי ישראל והעולם היהודי ... ביטחון לאומי מושתת בראש ובראשונה על ערכים לאומיים ..." - קובע אביבי (עמ׳ 192). לדעתו, התגובה הישראלית אינה הולמת משלוש סיבות:

• "ישראל אינה מזהה את המערכה הזאת כמערכה העומדת בשורה אחת עם האיום האירני, וממילא אינה משקיעה בה את המשאבים ואת תשומת-הלב הנדרשת (עמ׳ 193).

• הסברה מתנצלת במקום פעילות שתציג לעולם את הרעיון הציוני בפשטותו: מדינת ישראל הנה הבית הלאומי של העם היהודי בארץ-ישראל. "כשמתחילים לנגוס באמת הציונית-יהודית המוחלטת ... הופך המדרון לחלקלק מאוד ...", הוא קובע.

• כבוד לאומי. "כל ניסיון להתבולל תרבותית, לחקות אחרים ולהתנער מהייחודיות של עמנו לא ייענה בהערכה ובקבלה שלנו, אלא בזלזול נוסף ובעלייה באירועים אנטישמיים" (עמ׳ 195-193).

נאמן לדרכו, מציע אביבי להתמודד עם ארגונים בינלאומיים, המפיצים את דיבת מדינת ישראל בעולם - כולל או"ם וסוכנויותיו, בית-הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, הרשות הפלשתינית, BDS, האיחוד האירופי - ונגד השימוש בדין הבינלאומי להשמצת מדינת ישראל ולדה-לגיטימציה שלה. ולהתמודד עם שקר ה"אפרטהייד", תוך הסתמכות על ארגונים של יהודי ארצות-הברית ושל נוצרים פרו-ישראלים. "מול ישראל מתקיימת מערכת מתואמת של טרור תודעתי השולל את זכותה להתקיים בגבולות כלשהם. לנוכח מערכה זו אסור לנו, היהודים, להשפיל מבט ולהרכין ראש, כי אם להפך: עלינו לרומם את הנרטיב הציוני המצדד במוסריותה ובעוצמתה של מדינת ישראל" (עמ׳ 241). אביבי מציע לחזק את קשרינו עם הקהילות היהודיות בעולם, "ולחזק את גאוות היחידה הציונית יהודית ... כאשר מדינת ישראל מוכיחה עוצמה, העולם אינו נוטה לנג̤ח אתה, אלא להצטרף אליה ... זה טבעו של החוק האנושי הבסיסי: אנשים נוטים לכבד את מי שמכבד את עצמו" (עמ׳ 242). ואז הוא מצטט את השיר הנורא, שנמצא בעיזבונו של נתן אלתרמן: "... אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוּכל לו. / אִתו האומץ וכִשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושיה עצה לו. / ואמר: לא אטול את כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמִקדם, / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאִתו הצדק. // כה דיבר השטן וכמו / חוורו שמים מאימה / בראותם את השטן בקומו / לבצע המזימה".

בּוּרות הנוער

אביבי מציע לעם היהודי לאמץ את מודל הסיירת, שבה החיים קשים אך מלאים גאווה, סיפוק וגאוות יחידה. רק כשנתגאה בהיותנו חלק מהעם היהודי וממדינת ישראל, נוכל, לדבריו, לשנות את היחס למדינה ברחבי העולם - ובעיקר: "... הנחלת ערכים לאומיים ומלאי תוכן על-פי זהותה היהודית-דמוקרטית של המדינה חייבת לקבל עדיפות עליונה במערכת החינוך. הדבר נחוץ כדי ליצור תחושת שייכות, חוסן לאומי, זיקה ללאום, לסמליו והוויתו, ולהנחלת ההיסטוריה הלאומית של העם היהודי ושל מדינת ישראל. זאת, מתוך הנחת יסוד שידיעת העבר ושליטה בפרטי האתוס הלאומי מהווים בסיס בלתי-מעורער לעיצוב הזהות של הדור הצעיר" (עמ׳ 242). למרות זאת, "סממני המאבק הלאומי בתכני החינוך [הישראלי] הולכים ונעלמים... הרוח הנושבת בכיתות מערכת החינוך של ישראל קרובה יותר לתרבות תועלתנית של הצטיינות מקצועית, ׳מפעל ציונים׳ ולא מפעל ציונות" (עמ׳ 243). הוא מצטט ממצאי מחקר, שיזמה תנועת הביטחוניסטים, "[ש]מצביעים באופן ברור על חוסר ידע, אפילו בּוּרות, באבני הדרך המרכזיות שהתחוללו כאן בישראל בשלושים השנים האחרונות" (עמ׳ 244). אביבי מסכם בכותבו, "למערכות החינוך של עמנו תפקיד מרכזי בבנייה ובחיזוק האתוס הלאומי. על מדינת ישראל להכיר באתגר הזה, אתגר הרוח, כאתגר הגדול ביותר בביטחון הלאומי שלה; מדובר ברוח הנושבת במפרשי הספינה, שבלעדיה לא נשוט ולא נגיע למחוז חפצנו. "עבודה גדולה ורבה עוד לפנינו, מול אתגרים ואויבים ומקטרגים. אך כבנים לעם הנצח אנו יודעים בבירור, כבר כעת: יכול נוכל לה" (עמ׳ 247). לא נשוב אחור הוא ניסיון נועז להתמודד עם האתגרים שבפני מדינת ישראל ובפני העם היהודי. ספר מעורר מחשבה וראוי מאוד לקריאה.